עד מתי ישלם האזרח הפלסטיני את מחירי השלב שאינו נגמר?

מחבר: חאלד דרג'מה

עד מתי ישלם האזרח הפלסטיני את מחירי השלב שאינו נגמר?
לא הכואב ביותר במצבים קשים הוא להיכנס אליהם, אלא להפוך את זה למצב קבוע.
המצב הקשה, מטבעו, אמור להיות יוצא דופן. מצב חירום שמתוח על אנשים וכלכלה, ואז מתחילים המוסדות לחפש פתרונות, ובאותה עת המדיניות פועלת כדי להפחית את השפעותיו, והחיים מחזירים קצת מהאיזון שלהם.
אבל מה קורה כאשר המצב הקשה אינו נגמר?
כאשר עיכובים בשכר הופכים לסיכון מתמשך, ועליות מחירים למציאות קבועה, וחוסר דלק לחדשות צפויות, ואובדן הזדמנויות העבודה לחלק מחיי היום-יום, והאזרח נדרש בכל פעם להבין את הנסיבות, לשאת בעול השלב, ולהיות סבלני יותר?
אז הבעיה כבר אינה במשבר אחד.
הבעיה היא שה"שלב" עצמו הפך ללא סוף.
האזרח משלם תמיד את החשבון
בכלכלה, אין מצבים קשים בלי עלות.
אבל השאלה היא: מי נושא בעלות הזו? ואיך היא מחולקת? האם החברה נושאת את זה בצדק?
במציאות שלנו הפלסטינית, האזרח יודע שהכלכלה פועלת בסביבה מאוד מורכבת, ושכיבוש והגבלות על תנועה, מסחר ומשאבים, ומחלוקות פוליטיות, ותלות רבה במקורות חיצוניים, כל אלה כוחות שמטילים מגבלות אמיתיות על ההחלטה הכלכלית.
אבל להכיר במציאות הזו אינו אומר שכל משבר יהפוך לעילה נוכחית להעדר פתרונות.
האזרח משלם כאשר השכר מתעכב.
הוא משלם כאשר המחירים עולים.
הוא משלם כאשר הדלק נגמר.
הוא משלם כאשר השירותים מתדרדרים.
הוא משלם כאשר ההזדמנויות לעבודה מצטמצמות.
הוא משלם כאשר הפרויקטים מתעכבים.
הוא משלם גם כאשר הכלכלה נכשלת לספק את המינימום של יכולת לתכנן את העתיד.
ומהאחריות, היא נשארת מחולקת בין הנסיבות החיצוניות, המשבר הכספי, הכיבוש, התורמים, ההתפתחויות הפוליטיות והשוק העולמי.
וכל זה נכון.
אבל האזרח, בסופו של דבר, לא משלם חלק מהחשבון.
הוא משלם את כולו.
הבעיה אינה רק בהכנסה הנמוכה
אולי כמה אנשים מאמינים שהבעיה הכלכלית מקצרת בהכנסת האזרח.
אבל המציאות עמוקה יותר מכך.
הבעיה היא שהאזרח לא יכול לתכנן.
והכלכלה שאובדת לאנשים בה את היכולת לתכנן, מאבדת אחת מהדרישות החשובות ליציבות.
איך יכול צעיר לתכנן נישואין, אם הוא אינו יודע מהו ערך הכנסת שלו בעוד חודשיים?
איך יכולה משפחה לתכנן לחינוך ילדיה, אם המחירים עולים בקצב מהיר יותר מכושלתם לחסוך?
איך יכול בעל עסק קטן להשקיע, אם הוא אינו יודע מהי עלות התפעול מחר?
איך יכול משקיע להניע את כספו, אם השוק עצמו חי על הסיכונים?
וכשמאבדים אנשים את היכולת לתכנן, הכלכלה כולה מתחילה לרדת.
האזרח דוחה את החלטותיו. מצמצם את צריכתו. מפסיק להשקיע. מעדיף לשמור על מה שיש לו. והשוק מתהדר בהדרגה מכלכלה המחפשת צמיחה לכלכלה המחפשת הישרדות.
וכאן הבעיה אינה רק בעיה כלכלית.
היא הופכת למשבר אמון.
סבלנות אינה מדיניות כלכלית
הסבלנות הפכה לחלק מהשיח הציבורי.
תסבלו מהמשבר.
תסבלו מעיכובי השכר.
תסבלו מעליות המחירים.
תסבלו עד שהנסיבות ישתפרו.
אבל הסבלנות, באיזו שהיא מידה, לא יכולה להיות תחליף למדיניות ציבורית.
ולא יכולה להיות תוכנית כלכלית.
האזרח יכול לסבול מצב יוצא דופן, אבל לא יכול לבנות את כל חייו על לחכות.
יש הבדל בין לבקש מהחברה לשאת בנטל של משבר זמני, לבין להפוך לשאת באסונות לדפוס קבוע בחיים.
יש הבדל בין לומר לאנשים: זהו משבר, וזוהי סיבתו, וזוהי התוכנית שלנו לצאת ממנו, לבין לבקש מהם סבלנות ללא תאריך ברור, וללא מדדים שניתן למדוד, וללא תשובה לשאלה החשובה ביותר:
לאן אנו הולכים?
מניהול המשבר לניהול היציאה ממנו
האתגר האמיתי היום אינו מופיע רק במאבק במשבר הנוכחי, אלא במניעת המשברים להפוך למערכת קבועה.
וזה דורש שינוי בדרך החשיבה הכלכלית.
הניהול של המשבר פירושו לעסוק בבעיה לאחר שהתרחשה.
אבל ניהול היציאה מהמשבר דורש לבנות יכולת לחזות, להקים תרחישים, לקבוע עדיפויות, לסדר מחדש את ההוצאות, להגן על הקבוצות הפגיעות ביותר, לחזק את הייצור המקומי, לתמוך בענפים מסוגלים ליצור הזדמנויות עבודה, ולהפחית את התלות במקורות מימון לא יציבים.
כמו כן, דורש לפוגש את האזרח.
האזרח אינו צריך נתונים מרגיעים כל כך הרבה כמו שהוא זקוק למידע ברור.
הוא רוצה לדעת:
מה גודל הבעיה?
מה סיבותיה?
מה האפשרויות העומדות לרשותנו?
מה העלות?
מי ישא בה?
ומה הלוח הזמנים הצפוי כדי לצאת ממנה?
אולי האמת היא קשה, אבל היא פחות יקרה מעמימות.
האנשים יכולים להתמודד עם משבר ברור, אבל הם מתרסקים מול חוסר ודאות.
האזרח אינו משתנה שניתן להעמיס עליו
בכל משוואה כלכלית, יש גבולות למה שניתן להעמיס על כל צד.
והאזרח אינו אוצר פתוח שניתן לחזור אליו כל פעם שמופיעה פער כספי.
אינו הגיוני לבקש ממנו לשלם יותר, לסבול יותר, לצרוך פחות ולחכות יותר, כשמועלות עליו התחייבויות יומיות מבלי להרחיב את יכולתו להרוויח.
האם האזרח אינו רק צרכן.
הוא העובד המייצר, העובד המשלם, הסוחר המניע את השוק, האבא שמוציא, והמשקיע הקטן שיכול ליצור הזדמנות עבודה.
ואם מתיש את יכולתו הכלכלית, אז הכלכלה כולה משלמת את המחיר.
השאלה שלא ניתן עוד לדחות
אף אחד אינו מבקש פתרונות קסם.
ואף אחד אינו מצפה לכלכלה יציבה בסביבה פוליטית וכלכלית כה קשה.
אבל מה שהאזרח מבקש הוא משהו הרבה יותר מציאותי:
שידע את האמת.
שיראה תוכנית.
שיחוש כי עלות המשבר מחולקת בצדק.
שיבין כי הקרבה אינה פתחה חד צדדית.
ושיראה שישנה ניסיון אמיתי לצאת ממעגל המשברים, ולא רק לנהל אותם ביום יום.
וכי הבעיה אינה שהאזרח עייף.
הבעיה היא שהוא מתעייף מהמשבר, ואז מהצפייה לסופו, ואז ממשבר חדש המתחיל לפני שהוא מתאושש מהקודם.
ובסופו של דבר, לא יכולה להיות התשובה הקבועה לכל שאלה:
"זהו שלב, חכו."
כי השלב שאינו נגמר הופך למציאות.
והמציאות שאינה משתנה הופכת למערכת.
והמערכת שהופכת את האזרח לשלם את המחיר תמיד, דורשת בדיקה אמיתית.
ולכן, השאלה אינה עוד:
האם יכול האזרח להיות סבלני?
הוא הוכיח שהוא יכול.
השאלה היא:
עד מתי ידרשו מהאזרח לשלם את מחיר שלב שאינו נגמר, בעוד שאף אחד אינו יודע מתי מתחילה שלב היציאה ממנו?