מה אחרי הבחירות הפלסטיניות: מי מחזיק בלגיטימציה ומי מחזיק ביכולת לשלוט

כאשר העמים מתקרבים לרגעים פוליטיים מכריעים, השאלה האמיתית אינה רק: מי ינצח בבחירות? אלא השאלה החשובה יותר: מה יקרה לאחר הניצחון? והאם הבחירות יהיו תחילת שלב חדש של בניית המערכת הפוליטית או שיפתחו את הדלת בפני משבר חדש ומורכב יותר?.

הבחירות אינן סיום הדרך, אלא תחילתו. הן מעניקות את הלגיטימציה הפוליטית למי שמקבל את אמון הציבור, אך באותה עת מטילות על המנצח אחריות לנהל את חיי האזרחים ולקבל החלטות שעשויות לקבוע את עתיד העם כולו. הצלחה בבחירות אינה בהכרח הצלחה בשלטון, והגעה לשלטון שונה לגמרי מניהול השלטון.

במצב הפלסטיני, האחריות הזו נראית מורכבת יותר מאשר בכל ניסיון בחירות רגיל. ההנהגה שתיבחר בבחירות לא תתפקד במדינה עצמאית ריבונית, אלא תחת מציאות יוצאת דופן הנשלטת על ידי גורמים רבים: כיבוש מתמשך, התרחבות התנחלויות, סכסוך פוליטי פנימי, כלכלה התלויה במידה רבה בעזרה חיצונית ומוסדות פוליטיים ומנהליים שנוצרו בהקשר של הסכמות אוסלו וההתחייבויות הנגזרות מכך.

לכן, כל דיון על הבחירות הפלסטיניות הקרובות לא צריך להיתקע בשאלה: מי מחזיק ביכולת לנצח? אלא צריך לעבור לשאלה החשובה יותר: מי מחזיק ביכולת לנהל את השלב הבא? ומי יש לו חזון ברור לשמירה על המוסדות, לספק שירותים, לנהל את היחסים הפנימיים והחיצוניים ולמנוע מהאזרח הפלסטיני לשלם את מחיר הסכסוכים הפוליטיים?.

ניסיון הבחירות של שנת 2006 נשאר תחנה בסיסית להבנת טבע האתגרים שעשויים לעמוד בפני כל בחירות חדשות. תנועת חמאס השיגה ניצחון משמעותי בבחירות לפרלמנט והקימה את הממשלה הפלסטינית ברגע פוליטי שהקנה רצון קיים בחלק מהציבור הפלסטיני לשינוי ועונש על המציאות הפוליטית שהייתה קיימת אז.

אך הניסיון ההוא הראה כי ניצחון בבחירות לבדו אינו מספיק כדי ליצור שלטון המסוגל להתמודד עם המורכבויות הפוליטיות. הממשלה החדשה מצאה את עצמה מול מציאות בינלאומית ואזורית קשה מאוד, כאשר צדדים בינלאומיים סירבו לעבוד איתה בשל מחלוקות על התוכנית הפוליטית שלה ומדיניותה כלפי ישראל וההסכמות הקודמות, והטילו תנאים פוליטיים שהובילו ללחצים כלכליים ופוליטיים שהשפיעו על יכולת הממשלה לנהל את מוסדותיה.

באותה עת, הסכסוך הפנימי הפלסטיני התגבר והסתיים בסכסוך פוליטי בין יהודה ושומרון לעזה בשנת 2007, סכסוך שהיה מעבר למחלוקות בין שני פלגים, אלא הפך למשבר לאומי שהשפיע על המערכת הפוליטית הפלסטינית, על חיי האזרחים ועל היכולת להתמודד עם האתגרים החיצוניים.

מבלי להתייחס להערכה שלב זה או למחלוקות מהן נובעות אחריות, השיעור החשוב ביותר שיש ללמוד הוא שהשלטון דורש יותר מלגיטימציה בבחירות. הוא דורש יכולת לנהל את המציאות, לבנות הסכמות, להגן על המוסדות, לאבטח משאבים ולרכז לחצים שיכולים להיווצר לכל ממשלה פלסטינית העתידית.

מכאן עולה השאלה הנוגעת למעורבות תנועת חמאס וכל כוח פוליטי אחר בבחירות הקרובות. העניין אינו נוגע רק לזכות כל פלג להשתתף, זוהי זכות פוליטית טבעית לכל כוח המאמין בשיפוט על פי רצון העם, אלא היא נוגעת למה שלאחר הניצחון: מהו הפרויקט הפוליטי? מהו תכנית ניהול השלטון? כיצד יתמודדו עם המציאות הפלסטינית המורכבת?.

כאן עולה סוגיית הסכמת אוסלו כהיותה אחת מהנושאים הרגישים ביותר. מאז הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית, חמאס דחתה את ההסכם וחשבה שהמסלול הזה לא השיג את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, בעוד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה הפכו לחלק מחיי מיליוני פלסטינים через آموزش, בריאות, משרות ושירותים, ומנהל יומיומי.

וזה מעלה שאלה פוליטית לגיטימית: כיצד ניתן לדחות את המסלול הפוליטי שיצר את המוסדות הללו ובו זמנית לשאוף לנהל אותם? האם השתתפות בשלטון משמעותה שהתייחסות אליהם כאמצעי פשוט לניהול ענייני האזרחים? או שנמצא כאן תפיסה חדשה לגבי תפקידם ועתידם?.

שאלה זו אינה נוגעת רק לחמאס, אלא לכל הכוחות הפלסטיניים המותחים ביקורת על המסלול הפוליטי הקיים או דורשים לשנות אותו. דחייה של כל מציאות פוליטית חייבת לבוא עם חלופה מעשית שתהיה יכולה להגן על החברה והמוסדות, כי האזרח אינו חי רק מהעמדות הפוליטיות אלא זקוק לשכר, בתי חולים, בתי ספר, כלכלה וביטחון חברתי.

וגם הסוגיה הפלסטינית אינה נוגעת רק לניהול הרשות, היא סוגיה של עם שחי תחת כיבוש ושואף לחירות ולזכויות לאומיות, אך המעבר ממקום של אופוזיציה למקום של שלטון מעמיד שאלות חדשות על הקשר בין פרויקט השחרור הלאומי ודרישות ניהול חיי מיליוני אזרחים.

كيفية سيوازن כל قيادة فلسطينية بين פרויקט ההתנגדות לבין דרישות השלטון? وكيف ستتعامل مع הסתירות בין דרישות ההתנגדות הפוליטית או הצבאית ובין אחריות ההגנה על החברה ושמירה על המוסדות? והאם ניתן לבנות אסטרטגיה שמאחדת בין ההגנה על הזכויות הלאומיות ובין ניהול המציאות היומית של העם הפלסטיני?

שאלת השאלות אינה משמעה דחייה של ההתנגדות ולא הפחתת הזכויות הפלסטיניות, אלא היא تشير לכך שהשלטון הוא אחריות שדורשת חזון המסוגל לנהל את הבחירות הקשות, כי ההחלטות הפוליטיות משפיעות לא רק על ההנהגות אלא על חיי האנשים ועתידם.

כמו כן, יכול להיות שהבחירות הקרובות לא יעניקו שום פלג רוב מוחלט, דבר המעלה את השותפות הפוליטית להיות עניין בסיסי, כי המציאות הפלסטינית הוכיחה שאין צד המסוגל לסיים את הצד الآخر, שהמשך הסכסוך הפנימי לא יביא אלא לחלש את כולם ולהעניק לכיבוש הזדמנות גדולה יותר לכפות את היריעה שלו.

לכן, הצלחה בכל בחירות לא תימדד רק במי מנצח, אלא ביכולת של כולם לקבל את תוצאותיהם, לכבד את הרבגוניות ולבנות מערכת פוליטית המסוגלת לנהל את ההבדלים במקום להפוך אותם לסכסוך פתוח.

ועה السؤال הקשה ביותר: האם הבחירות הפלסטיניות הקרובות יעניקו הזדמנות אמיתית לבנות מחדש את המערכת הפוליטית, או שהן יחזרו להפיק משבר חדש כפי שקרה לאחר בחירות 2006?

הבעיה אינה רק פנימית, כי כל הנהגה פלסטינית תתמודד עם מציאות ישראלית מורכבת, במיוחד תחת ממשלות ישראל שהציבו את דחייתן בתור מסלול אוסלו ועובדות לפגוע ברשות הפלסטינית ולהחליש את אפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, דבר שמעלה שאלה מהותית: אם תגיע הנהגה פלסטינית שנבחרה, האם תהיה נכונות בינלאומית וישראלית לעבוד עימה? או שהעם הפלסטיני ימצא את עצמו שוב מול משבר בין הלגיטימציה של פתק ההצבעה לבין דחיית המציאות הפוליטית הסובבת?

עריכת הבחירות כשלעצמה אינה מספיקה, מה שדרוש הוא הסכמה לאומית המקדימה אותן או מלווה אותן, קובעת את כללי המשחק הפוליטי ומבטיחה את הכבוד לתוצאותיה ומונעת חזרה על סצנריו של סכסוך ופיצול.

השלב הבא זקוק להנהגה שאינה מסתפקת בנשיאת סיסמאות, אלא שיש לה חזון ברור לבניית עזה מחדש, להתמודד עם ההתנחלות, להגן על המוסדות, לנהל את הכלכלה ולשמור על זכויות העם הפלסטיני הלאומיות מבלי שהאזרח יהיה הצד שמשלם את המחיר של הסכסוכים הפוליטיים.

לסיכום, הבחירות הפלסטיניות הקרובות אינן רק תחרות על השלטון, אלא מבחן אמיתי ליכולתה של המערכת הפוליטית הפלסטינית לבנות את עצמה מחדש.

השאלה שצריכה להקדים כל בחירות אינן רק: מי אנחנו רוצים שינצח? אלא השאלה החשובה יותר: האם יש למי שינצח את היכולת והחזון להוביל את העם הפלסטיני באחת התקופות הקשות ביותר של עניינו הלאומי?

הלגיטימציה מגיעה מקול הבוחר, אך ערך הלגיטימציה הזו נמדד ביכולת ההנהגה להגן על עמה, להחזיק במוסדותיה ולהמיר את האמון הציבורי לפרויקט פוליטי המסוגל ליצור את העתיד.