שינויים על שינויים... כאשר החוק לבחירות הופך למראה של בלבול פוליטי

מחבר: יונס אלעמורי

הנוף הפלסטיני לא יכול לשאת יותר מה манוורות פוליטיות עטופות בשפת רפורמה, ולא עוד שינויים חוקיים שמגיעים לתקן שינויים קודמים, כאילו שהמערכת הפוליטית הפלסטינית חיה במצב קבוע של ניסוי וטעיה, או כאילו כללי המשחק הפוליטי יכולים להיות מכוונים מחדש כל פעם שמופיעים סמנים שאינם תואמים את חישובי מקבלי ההחלטות. כאשר החוק לבחירות עצמו הופך לנושא לבחינה מתמדת, וכשלא עובר זמן רב מפרסום שינוי חוקי עד שגישות ההחלטה מתחילות לדבר על שינויו מחדש, הרעיון לא קשור לתיקון שגיאה חוקית חולפת, אלא הופך להחזר ישיר למצב הבלבול הפוליטי ששולט בניהול העניין הציבורי הפלסטיני, ולחוסר יכולת ברור להנחות ראייה יציבה ועקבית לעתיד המערכת הפוליטית ומוסדותיה... 

הפרדוקס הוא שהרשות הפלסטינית, המדברת משנים על רפורמה, חידוש הלגיטימציה ובניית המוסדות מחדש, נראית בהרבה מהצעדים שלה כאילו היא מחדשת את אותה משבר באותם כלים, אך בצורות חדשות. במקום לפתוח את הדרך לרפורמה פוליטית אמיתית המחזירה הכרה למוסדות ומסיימת את ההשתלטות של ההחלטה האישית, נעשה שימוש בצווים והחלטות חוק להנחות מחדש את הכללים המסדירים את העבודה הפוליטית, בהעדר מוסד מחוקק נבחר, ובצל היעדר פיקוח פרלמנטרי אמיתי על החוקים שאין ספק שהם מארגנים את עתיד החיים הפוליטיים במלואם. וכאן יש לשאול ..  איך ניתן לדבר על רפורמה פוליטית כאשר החוקים שמסדירים את תהליך ייצור השלטון עצמו יוצאים מתוך השלטון המבצע עצמו ..?  זה לאו דווקא הערה צורנית, אלא בעיה פוליטית וחוקתית עמוקה. כי חוק הבחירות אינו חוק מנהלי שניתן לשנותו בהתאם לדרישות של רגע, אלא הוא הביטוי החוקי לכללי ייצור הלגיטימיות. וכאשר כללים אלה משתנים בהחלטות עליונות, ללא דיון חקיקתי וחברתי רחב, השינוי מחליש את האמון בחוק, ומערים על האזרח שאלות לגבי גבולות העצמאות של התהליך הבחירתי, ולגבי יכולת הבחירות לייצר תוצאות חופשיות אם כללי המשחק שלה ניתנים לשינוי כל פעם שמתקרב מועד הבחירות או משתנות החישובים הפוליטיים...

היום, עם השיחות על בחינה מחדש של מספר המושבים במועצה המחוקקת וחזרתה הפוטנציאלית משני מאות מושבים למאה ושלושים ושניים מושבים, השאלה הופכת למיוחדת יותר .. מה קרה עד ששינוי השינוי הפך לדרוש ..?  האם ההעלאה למספר מושבים של שני מאות מושבים הייתה החלטה שגויה מההתחלה.. ?  והאם מקבלי ההחלטות גילו לאחר פרסומה שהנוסח החדש לא משרת את האינטרס הציבורי ..? או שמא שהנסיבות הפוליטיות שגרמו לאמץ אותה השתנו ..? ואם הנסיבות הפוליטיות הן שהשתנו, האם יש להן השפעה על החוקים המגדירים את כללי התחרות הבחירתית..? ואז מה לגבי השינויים האחרים הקשורים לאחוז החסימה, לתנאים של הרשימות, של הקווטה ותנאי ההתמודדות ..? האם אנו עדים לבחינה חוקית מקיפה, או לפחות לתהליך של מיקום פוליטי ממוחזר שמובע לחוק .. ?  הבעיה כאן אינה בזכות השלטון לשנות את החוק, אלא בזמן השינוי, בטיבו, ובמטרה הפוליטית הגלויה אחריו. החוק המשתנה באופן מתמיד מאבד את יציבותו, והבחירות ששינוי כללי המשחק שלהן עם שינוי החישובים מאבדות חלק מהאמינות שלהן. ומשום כך, השיחה על רפורמה הופכת לנושא של ספק כאשר לא קיים הסבר ברור ומשכנע לסיבות השינויים ההולכים ומתרבים הללו. כי הרפורמה האמיתית אינה משמעה לשנות את החוקים בכל פעם משתנים התנאים, אלא לבנות חוקים שיכולים לעמוד בפני שינוי התנאים, כי החוק הדמוקרטי חייב להיות נייטרלי לגבי התוצאות, ולא לעצב את תחזיותיו.

ולכן השאלה החזקה היא .. האם יש לגשר על חוק הבחירות, או האם מתבצעת הנדסה של תוצאות הבחירות לפני שמתקיימות.. ?  אף אחד לא יכול לקבוע את כוונות מקבלי ההחלטות, אך זה זכות ההמונים להטיל ספק ולשאול כאשר הם רואים שנושא המושבים, אחוז החסימה, המועדים לתפקוד ורשימת המועמדות כולם נושאים הניתנים לשינוי, בעוד התמונה הפוליטית הכללית עדיין מאוד מעורפלת. כי כל אחד מהשינויים הללו יכול לשנות את מאזן הכוחות, וכל שינוי באחוז החסימה יכול להעלות סיכויים של רשימות ולהוריד אחרים, וכל שינוי במספר המושבים יכול לשנות את הייצוג, וכל תנאי חדש להרשמה יכול להדיר כוחות או להגביל את יכולתן להתמודד...  וכך חוק הבחירות הופך לחלק מהמאבק הפוליטי עצמו. הבחירות אינן רק קלפי ובוחר ומועמד , אלא גם כללים המגדירים מי נכנס לתחרות ואיך נכנס ובאילו תנאים, ומהי העקבה שצריכה לעבור, ואיך הופכות הקולות למושבים.

ומשם יכולת השליטה בחוק עשויה להיות, במקרים מסוימים, יותר משפיעה מכל שליטה בתוצאות הקלפי עצמו. זה שמחזיק ביכולת לנסח את כללי המשחק מחזיק חלק מהיכולת לקבוע את טבע התוצאות האפשריות שיכולות לייצר אותן... ועל פי הבעיות שנחשפות בעמקי המשבר ישנה הקשר בין המועצה המחוקקת לבין המועצה הלאומית הפלסטינית. המועצה הלאומית אינה מוסד עובר, אלא היא פרלמנט של המהפכה והמסגרת הפוליטית והחקיקתית של פתח, ולכן קישור חלק מהמרכיב שלה לתוצאות הבחירות במועצה המחוקקת פותח שאלה מהותית לגבי הלגיטימיות שעליה יש להסתמך. האם המועצה הלאומית היא מוסד בחירתי במובן המסורתי, או היא מוסד פוליטי לאומי המבוסס על הסכמה וייצוג של כל מרכיבי העם הפלסטיני בפנים ובחוץ ..??  והאם ניתן שהבחירות המועצה המחוקקת יהיו הדרך הישירה לייצר את חברות המועצה הלאומית, או שמא הייחודיות של ארגון השחרור דרשה נוסחא שונה שמתמקדת על הסכמה לאומית וייצוג יחסי של מרכיבי העם הפלסטיני ..? שאלה זו הייתה צריכה להיות בלב כל תהליך רפורמה פוליטית, אך היא נשארה תלויה, כמו ששאלות רבות נשארו תלויות במערכת הפוליטית הפלסטינית. השיחה על המועצה הלאומית ללא בניית ארגון השחרור מחדש, והשיחה על הבחירות ללא טיפול בפיצול, והשיחה על הסכמה ללא הסכמה, כל אלה הם ביטויים שלבעיה אחת .. בעיה של העדר פרוייקט פוליטי כולל לבניית המערכת הפלסטינית...  אם הנהגה הרשמית רואה שהמועצה הלאומית צריכה להתקיים על הסכמה לאומית, זהו עמד פוליטי שניתן לדון עליו, אך הסכמה אינה יכולה להיות סיסמה שא utilizada כאשר יש צורך. הסכמה הלאומית לא נוצרה על ידי החלטה בחוק, ולא נכנעת לסדרי העבודה המבוצעים בתוך החדרים הפוליטיים הסגורים ולא יכולה להיות תחליף לבחירות אלא אם כן יש הסכמה אמיתית משתתפת בה כל הצדדים. כאשר מתבצעת שיחה על הסכמה בזמן שאין שיחות לאומניות ראויות המסוגלות לייצר את ההסכמה הזו, זה מעורר ספק האם הכוונה היא להגן על האחדות הלאומית באמת, או להגן על מבנה פוליטי קיים מסדרי הבחירות. וכאן צצה השאלה הרגישה יותר.. האם ישנה חשש אמיתי אצל ההנהגה הרשמית מתוצאות הבחירות? והאם מחפשים פתרון פוליטי שיהפוך את ההסכמה הלאומית לחלופה עטופה לבחירות, לא משום שההסכמה היא טובה יותר, אלא משום שהבחירות עשויות לייצر תוצאות לא מבוקרות? השאלה הזו אינה ניתנת להתעלמות בהינתן מציאות פוליטית פלסטינית ששינתה רבות מאז הבחירות המחוקקת של 2006, ובשיגושי הבחירות המקומיות שהראו על שינויים עמוקים במצב הרוח הציבורי, ובצל החולשה של האמון במוסדות הפוליטיים הקיימים.

הבחירות, אם יתקיימו בסביבה הוגנת וחופשית, עשויות לפתוח את הדלת לשינוי אמיתי במאזני הכוחות. וזה בדיוק מה שחוששות חלק מהכוחות הפוליטיים שתרגישו את עצמם בעלות זכות טבעית לניהול המצב. אך הבחירות אינן יכולות להיות מותנות בכך שתוצאותיהן יהיו משביעות רצון להנהגה. דמוקרטיה איננה אומרת שההמונים בוחרים מה שההנהגה רוצה, אלא שההנהגה מקבלת את מה שההמונים בוחרים  ובהקשר זה, משבר תנועת פתח נראה כאחת מהגורמים החשובים שלא ניתן להתעלם מהם כאשר קוראים את התיקונים החוקתיים. פתח היום אינה פתח שהייתה מסוגלת להתמודד בבחירות ברשימה אחת מגובשת. הפיצול ההתארגני והפוליטי, ריבוי מרכזי הכוח, החולשה על ضبط הכללים, כל אלה גורמים שהופכים את הסיכוי להופעת יותר מרשימה חוקית מתוך פתח לעניין מתקרב, ואולי שלוש או ארבע רשימות, דבר המצביע על כך שהסכנה הממשית על התנועה עשויה להיות מבית לפני שתהיה מבחוץ...  וכך חוק הבחירות הופך להיות גורם רגיש מאוד. אם התנועה תיכנס לבחירות ביותר מרשימה אחת, אז אחוז החסימה הופך להיות בעל ערך אסטרטגי, כמו גם מספר המושבים ואופן חלוקתם. ולטבעי שאלה ונושאים אלה מעוררים חישובים פנימיים מדויקים, כי כל שינוי יכול להשפיע על הסיכויים של רשימות אלו לעבור את העקבה או להשיג ייצוג הולם. כלומר, השיחה על שינוי חוק הבחירות בהקשר של מציאות זו אינה יכולה להיות מנותקת מחישובי הכוחות הפוליטיים, ובעיקר פתח...

אך השאלה שצריכה להישאל על ידי ההנהגה הפתחית לפני כל אחד אחר היא.. האם הבעיה היא בחוק או בתנועה? והאם יש לשנות את החוק כדי להתאים לארסכן של פתח, או לשדרג את פתח כדי שתהיה מסוגלת להשתתף בבחירות? אם התנועה הגיעה לשלב שבו היא אינה מסוגלת לאחד את רשימותיה, הפתרון אינו שינוי חוק הבחירות, אלא טיפול בסיבות הפיצול הארגוני והפוליטי. אם ישנה ניסיון לשנות את כללי המשחק מהפחד מתוצאות הפיצול הפנימי, אז המשמעות היא שהחוק הופך להיות כלי לטיפול במשבר של מפלגה או תנועה, במקום שהוא יהיה מסגרת נייטרלית לכל הכוחות...  העניין במהותו חורג מעבר לפתח וחורג מהרשות, שכן מדובר בעתיד המערכת הפוליטית הפלסטינית כולה. האם אנו רוצים מערכת פוליטית שתוכל להתחדש דרך הבחירות, או מערכת סגורה שמחדשת את עצמה דרך מינוי והסכמות עליונות? האם אנו רוצים לגיטימציה שמקורה בבחירות, או לגיטימציה המסתמכת על ההיסטוריה והמאבק בלבד? והאם הלגיטימציה ההיסטורית יכולה להישאר תחליף קבוע ללגיטימציה الشعبية..?? 

אף אחד לא מכחיש את התפקיד ההיסטורי של ארגון השחרור הפלסטיני, ואין להתעלם ממעמדו כנציג הלאומי של الشعب הפלסטיני, אך שמירה על המעמד הזו אינה נעשית על ידי הקפאת מוסדותיו או על ידי הפיכתו למסגרת סגורה, אלא על ידי בנייתו מחדש, חידוש הלגיטימציה שלו ופתיחת דלתות כלפי כל הכוחות והזרמים הפלסטיניים. הבעיה אינה רק בבחירות, אלא בהעדר הפרפורמה המאגדת בין הלגיטימציה ההיסטורית ללגיטימציה الشعبية...  וזה מוביל אותנו למהות מה שנקרא רפורמה פוליטית. רפורמה איננה נובעת משינוי מספר המושבים מ-132 ל-200 ואז חזרה ל-132, ולא משינוי אחוז החסימה ממספר אחד לאחר, ולא משינוי תנאי ההרשמה כל פעם שמופיעים חישובים חדשים. כל אלה הם פרטים חשובים, אך אינם מהווים רפורמה בעצם. הרפורמה האמיתית היא לבנות את המערכת הפוליטית על בסיס ברור.. הפרדת רשויות, עצמאות השיפוט, קיום מועצה מחוקקת נבחרת ופעילה, בניית ארגון השחרור מחדש, חידוש המועצה הלאומית, קיום בחירות תקופתיות, והבטחת חילופי שלטון וכיבוד התוצאות של הקלפי...

אך אם ההנהגה הרשמית תישאר השחקן שמחזיק את הסמכות לשנות את הכללים, לקבוע את צורת המוסדות, לבצע את החלוקות מחדש, למנות מינויים, ואז לבקש מהציבור לבטוח בתהליך כרפורמה, זה מחזיר אותנו לשאלה עצמה .. רפורמה למי? ולמה? 

הבלבול שמופיע בהחלטות הפוליטיות והחוקיות איננו פרט חולף. זהו הבעייתי במערכת התנהלות השלטון. כאשר החלטות יראו שוב ושוב, וכשמתבצעים תיקונים ואז מתבצעים תיקונים על התיקונים, וכשמודיעים על רפורמות מבלי להבהיר את כוונתן הסופית, אז המסר המגיע לרחוב הוא שההנהגה עצמה אינה יש לה חזון יציב למה שהיא רוצה לעשות. ההבל הזה מחליש את האמון, מגביר את הספקות, והופך כל צעד פוליטי לניתן לפרשנות כמניע חדש... 

ולכן מה שנדרש היום איננו תוספת חדשות על חוק הבחירות, אלא בחינה כוללת של כל המערכת הפוליטית. נדרש לומר לפלסטינים בבירור .. מהי הצורה של המערכת הפוליטית שאנחנו רוצים? מהן גבולות הסמכויות של הנשיא? מהו מעמד הממשלה? מהי פונקצית המועצה המחוקקת? איך בונים מחדש את המועצה הלאומית? איך מחזיקים על הארגון מחדש? ומהו הקשר בין הרשות לארגון? ואיך נוודא שהרשות אינה הופכת לתחליף לפרויקט הלאומי, ולא הופכת את הארגון לשם היסטורי מנותק מהמציאות הפוליטית?  שאלות אלו אינן נענות על ידי תיקונים חוקיים, אלא דורשות רצון פוליטי. והרצון הפוליטי אינו נמדד במספר הצווים החוקיים המתקבלים, אלא ביכולת של ההנהגה לפתוח את השדה בפני החברה והכוחות הפוליטיים לשהות בעצב של עתיד... 

בסופו של דבר, ייתכן שהדבר המסוכן ביותר בתיקונים הקרובים היא שהם יכולים להקנות את הרושם שההנהגה מנסה לרסן את העתיד במקום להשאיר אותו לרצון ההמונים ... ואולי הדבר המסוכן ביותר סביב השיח על ההסכמה הלאומית הוא שה הוא ינצח זה כדי להימנע ממהלך בחירות שעשוי להוביל לתוצאות לא מבוקשות. אך ההסכמה האמיתית אינה אלטרנטיבה לדמוקרטיה, אלא היא אחד מהצורות שלה כאשר היא מתבססת על הרצון החופשי של כל הצדדים... 

אם ההנהגה חוששת מתוצאות הבחירות, הפתרון איננו שינוי החוק. ואם פתח חוששת מפיצול רשימותיה, הפתרון איננו הנדסה של אחוז החסימה. ואם ארגון השחרור חושש מהיחלשות מעמדו, הפתרון איננו הקפאת המועצה הלאומית. ואם הרשות חוששת מאיבוד הלגיטימציה שלה, הפתרון איננו דחיית הבחירות או שינוי עקרונותיה, אלא ללכת לעם...  העם הפלסטיני אינו זקוק לתיקונים על תיקונים אלא למערכת פוליטית מכבדת את שכלו וזכותו לבחור. והוא אינו זקוק לחוקים שמוסיפים על פי חששות האליטות, אלא לחוקים המגנים על זכותו לייצור העתיד. ואינו זקוק לרפורמות שחוזרות על אותה מציאות, אלא לרפורמה אמיתית הפותחת את הדרך לשינוי פוליטי אמיתי... 

ושאלת תשאל תמיד, בכל פעם שמספר המושבים ואחוזי החסימה ותנאי הרשימות משתנים, היא..  האם ההנהגה הפלסטינית רוצה בחירות אמיתיות המקבלות את תוצאותיהן לא משנה מהן, או שהיא רוצה בחירות שנגרמו מראש? והאם היא רוצה הסכמה לאומית אמיתית, או הסכמה שמשמשת תחליף לקלפי? והאם היא רוצה רפורמה שבונה את המערכת הפוליטית, או שינויים חדשים שמעניקים למערכת הישנה עוד הזדמנות להישאר?

התשובות לשאלות הללו הן אלו שיקבעו את עתיד הפוליטיקה הפלסטינית, לא מספר המושבים במועצה המחוקקת. הבעיה לא הייתה מעולם במספר, אלא ברצון הפוליטי стоящим מאחורי המספר. הבעיה לא הייתה רק בחוק, אלא במי שמחזיק בזכות לנסחו ולשנותו. הבעיה לא הייתה בבחירות, אלא בפחד מתוצאותיהן. ואם לא נצליח לשבור את המעגל הזה, אנו נמשיך להסתובב באותו מסלול, לשנות את החוקים אך לשנות את המציאות, להכריז על רפורמה אך לא לתקן, לתקן את התיקונים, ואז לחזור אחרי חודשים או שנים לתקן אותם מחדש, בעוד השאלה הפלסטינית הגדולה נותרת מתלויה.. מתי העם יהיה בעל המילה האחרונה בקביעת צורת מערכת השלטון שלו, ומתי החוקים יפסיקו להיות כלי לניהול השלטון, ויהפכו באמת לכלים לבניית מדינה ומוסדות ולגיטימציה לאומית המסתמכת על הציבור?