דעה אישית .. מה ירושלים צריכה "עכשיו ולא מחר"

מחבר: ג'סאן עבדאללה

כי ירושלים איננה אבנים ולא מקומות קניות או ביקור בלבד, וכשאני אזרח עוקב, קורא ומאזין למה שאנשים מגלים בחשאי ובגלוי, מנסה להבין את כאבם ואת אתגריהם בחיים, ואפילו לאחר המוות - נושא חפירת הקברים לאחרונה - וכשחיי התרבות חווים דועך שלא קרה בעבר, וכשהמציאות החינוכית והלימודית מתחילה להתגלגל ממצב של עוני למצב של היעדר תפקיד פעיל נדרש בירושלים, כל זה יוצר את המילים האלה, שעשויות שלא להתאים לחלקם,
מבט חטוף על סמלי ירושלים, אדמת התרבויות ומקום הדתות השמימיות, ומה שסמלים אלה מספרים על ההבדלים, המחלוקות, הפשיטות והמלחמות, אנחנו רואים שהם יצרו ולא تزال, פסיפס אנושי, ארכיטקטוני ותרבותי, כמעט שאין לו תחליף בכל היקום, בין אם אנו מקבלים זאת ובין אם לא, דבר אשר מחייב אותנו להכיר בצורך להאניש את בני האדם ולכבד מה שהותירו לנו אבותינו, ללא קשר למין, גזע או דת.

מלווה אותי התנהגות מזה עשורים, שכן אני נמצא בין פרקי זמן, ממהר אליו כדי שנשב יחד במנזר הקטן שלנו, שם אנו נהנים מכוס קפה שחור, אחריה עוגת שומשום וביצה קשה (חמיל על פי דברי הנפילים בירושלים) או כדור פלאפל, מבלי לשכוח את הזעתר או המלח בטעם הזעתר. במהלך כל זה, אנו זוכרים את ישיבותינו בתנור "המוקטעים" "תנור אבו עלי" ז"ל, ומאפשרים לעצמנו לשוחח על מה שהיו מצבה של עדי התכשיט באמצע שנות השישים של המאה שעברה ומה שהיא הגיעה אליו בימים אלה למרות השקר והקליפות וניסיונות התחבולה מה שמסתיר מן התפרקות ושנאה.

כאשר אדם מתחיל לדבר על אותם מצבים, אנו מקווים מספר משאלות, הראשונה:
 שיחזרו האחווה והאהבה והדאגה לאחדות וביטחון המצב למעשה ולא בדיבור, ו
המשאלה השנייה, שנמצא תשובה משביעה לאי/אכזבות מצב ההולך ומתדרדר במהירות לכל מרכיבי החיים: בריאות, חינוך, מצבים חברתיים ופסיכולוגיים, כולם סובלים מהפרעות מתמשכות ומגוונות ושונות, ושלא נסתפק בשימוש במציאות הכוח הקיימת כהצדקה לנחלתנו ולתהדרותנו.

המטרה כאן איננה להכות על חטא על ידי המשך החזרה על האבחנה למציאות המייאשת, אלא ככלי לחיפוש אחרי מצפן שיכול להציל מה שניתן להציל בדרך להתחיל לשמור לא רק מה שנותר אלא וגם להחזיר מה שנגנב מאיתנו או מה שהרסנו במו ידינו, בין אם מתוך בורות או מתוך צורך בנפשו של יעקב, שרובו נמצא באפר של האינטרסים האישיים.

בנוגע למשאלה הראשונה, תפסו אמצעי התקשורת החברתיים תפקיד נורא בהפצת הניגודים והשקרים, מה שגרם לנו לראות התנהגויות שאותן דוחות האמונות הדתיות ומה שיש בתוכן ערכים ומוסר,
ואנו רואים את הצבועים וסוחרי הסיסמאות, רוכבים על גב הסוסים והמצג של השרירים תוך כדי שנראה סטנדים של מזון שפג תוקפן, ואנו שומעים ורואים מצבים של ניתוק קשרים עם קרובים, רואים תופעות קוליות שמסתובבות ברחובות וסימטאות ירושלים, וכשהאיש שומע/ רואה זאת הוא מרגיש שהעיר במצב הטוב ביותר והכל בסדר, אבל כשאתה רואה ושומע על סדרות המריבות וההרג המזויף, (לסיבות הכי מטופשות), והתקפות על המורים שמבצעים את החינוך והחינוך בכיתות לימוד, מרפאות רופאים, וכשאתה רואה ושומע על התנהגויות של בריונות והוקעה בצורות שונות, והבאת איום מסוימים של נשים/ ילדים, להורים/ בני הזוג על הלכת למשטרה ליישוב סיכסוך טיפשי, ומראה את התפרקות המשפחות וההפחתה של ההתעקשות על שמירת הקשר עם הקרובים גם בימים של חודש החסד, מול כל אלה, אין לנו רק את הצורך להטעין את האנרגיות ולרכז את הכוחות כדי להחזיר את הדברים למסלולם, במקום להסתפק בהסתגרות כאילו שזה לא נוגע לי!!

כאן מגיע התפקיד המיוחל של אנשי התיקון לשאת את המשימה ההומניטרית וגם הדוקטרינית, המוטלת עליהם, שהיא נוגדת את מקצוע ההתפרנסות וההשתכרות, משימת התיקון בנוגע בין בני משפחה ובין האהובים כעבודה במסגרת " ואם שתי קבוצות של מאמינים נלחמו, אז תקנו ביניהם, ואם האחת עלתה על השנייה, אז כיתו שיוצא אל דבר האל" כך, השקט והשלום יוקקעו ויתפשטו בין בני האנוש, ע"י ידיהם של אנשי התיקון שמקנים בהם פחד אלוהים ואנושיות ולכן אנו מבטיחים את נקיות ורחמים. אנחנו נמצא כאלה רבים בחברה הירושלמית שזקוקה להם בימים האלה לאור המציאות הפוליטית הקיימת, שדורשת גיבוש חזון ברור לגבי ירושלים ומוסדותיה, דרך האמנה של העניינים לעובדים, בעלי החזון והראיה " ובשרו את העובדים" ולא למציעים או לאלה שהוטלו על החברה הירושלמית ממטוסים או מטפסים או שלא משתמשים בתואר תושבות ירושלים ככרטיס מעבר להשגת האינטרסים האישיים שלהם, ולזכור תמיד "כי אלוהים רואה", ותהיה מניע הפעולה " ואמרו עבדו ויראה ה' את מעשיכם ונביאו והמאמינים" כך יישאר פעילותם אוצר להם ולתולדותיהם וזכרונם וזרם הטוב שלהם בקרב בני החברה הירושלמית המכובדת, כמו שהרבה מהמאמינים בירושלים החיים והמתים מהם.

יש עוד שלב להגשמת המשאלה הזאת, המיוצגת במה שהזכירה המומחית לענייני המשפחה אחותי דוקטור ריבה אבו הילה, שקראה להתחיל בשיטת הדוגמה במשפחה, משמעות הדבר שההורים והאחים/ האחיות יהיו דוגמה ודגם לחברי המשפחה הצעירים והמתבגרים במעשה כל מה שהוא טוב ולהימנע מכל מה שהוא מגונה, כך שזה יהיה מסלול חיים מעגן.

חזרה למשאלה השנייה, לא נסתר על איש שאחד הגורמים החשובים לדעיכה הבלתי פוסקת שפוגע בכל דרכי החיים, הוא רשות אחת שהקהילה הירושלמית סומכת אליה, שאינה קרובה לכלובות צרות ופוליטיות, כאלה אנו רואים שמחזיקים במשרדיהם המפוארים ובשמות שונים, שאין בניהם קשר אלא התרחקות מעשה ועבודה מעשית מוחשית לפתרון בעיות החברה או חלק מהן, שקשור בין השאר לעליית המחירים בשכירות ובמחירים המופקעים של הנכסים ומה שעלול לנבוע מכך שלעיתים אנחנו שומעים על מקרים של הונאה.

לכן אנו זקוקים למצוא مجلس טכנוקרטי ממומחים ובעלי ניסיון כל אחד בתחום שלו, של כאלה שיש להם את המינון הגבוה של נקיות וההשתרשות חברתית בירושלים, לא שצריך להיות תחליף לגורמים הרשמיים הפועלים בקרב החברה הירושלמית, אלא לפעול ולממש את תפקידם הנדרש בתיאום ושיתוף פעולה מתמיד עם הגורמים הרשמיים הללו. כך נצעד צעד ראשון להחזרת בניית אותה נוכחות של האדם הירושלמי, בתנאים ששוררים בהם אהבה, תיאום ושיתוף פעולה בלתי מסויג וללא גבולות.

אחרי זה, יש צורך למשוך את תשומת הלב למרכיב החשוב ביותר של השקט והביטחון בדרום, הלא הוא מערכת החינוך וההוראה אשר צריכה להתבסס על חיזוק ערכי הסבלנות, הכנות וההבחנות והחשיבה הביקורתית, כזה לא יקרה אלא אם נחזיר את הכבוד והמשמעות למשימת החינוך וההוראה ולשלב את שלושת צלעותיה (המורה, הורי התלמידים והסטודנטים) בתכנון, יישום ולאחר מכן בהערכה והערכה.