בארץ הזו… הדיקטטורים לא מפחידים אותי

מחבר: שדי עיאד

בארץ הזו… הדיקטטורים לא מפחידים אותי

הדיקטטורים לא מפחידים אותי…

כי הדיקטטורים הם גורל עתיק, הם חולפים כמו רוחות סערה, רעשיהם גוברים מעט, ואז שותקת אותם.

אבל מה שבאמת מפחיד אותי…

הוא אותו גבר שמוכר את מצפונו כל בוקר, ואז עומד מול המראה כדי לסדר את עניבתו, ומשכנע את עצמו שהוא עדיין מכובד.

מה שמפחיד אותי…

זה לא בעל הסמכות…

אלא בעל המצפון שהתפטר.

וזה לא בעל ההחלטה…

אלא בעל השקט שראה את האמת, ואז החליט לחיות איתה כאילו לא הייתה.

אני גילה מאוחר…

שארצות לא נופלות רק בגלל רובים…

אלא נופלות במשרדים שבהם הערכים מתים בשקט.

ונופלות בעטים שיודעים את האמת, אבל כותבים את ההפך.

ונופלות בפנים שמחייכות לכל שליט, לא משנה מי הוא, כי החיוך לא נחשב מהם למצווה… אלא למשרה.

בכל ארץ…

יש גברים הבונים גשרים.

ויש גברים הבונים קירות.

ויש סוג שלישי…

שאינו בונה דבר…

אלא מעביר את חייו להסביר לאנשים מדוע אסור להרוס קירות.

סוג זה הוא מסוכן יותר מהחורבן עצמו.

כי החורבן ברור…

אך הוא, לובש בגד חוכמה.

ומדבר בשם האינטרס.

ושם בכיסו אלף תירוצים לכל טעות.

כאשר המשרה הופכת לחשובה יותר מהאדם…

החלה נפילת המדינה.

וכאשר הנאמנות לאנשים גבוהה יותר מהנאמנות לאמת…

ודע שהארץ נכנסה ליחידת טיפול נמרץ.

אני לא מפחד מהעני שחולם על ארץ נדיבה…

אלא מפחד מהעשיר שרואה בארץ עסקה בלבד.

ואני לא מפחד מהבער שלא מחפש ידע…

אלא מפחד מהמשכיל שמשתמש בידע שלו כדי לתת לעושק שפה נאה.

ואני לא מפחד מאלו שחולקים עליי…

אלא מפחד מאלו שמוכרים את עמדותיהם בכל פעם שהרוח משתנה.

כי הארצות לא נופלות בבת אחת…

אלא נופלות בכל פעם שמצפון מתנגד למילה.

ובכל פעם שעד שותק.

ובכל פעם שזיעזוע מחא כפיים.

ובכל פעם שמתחכם משוכנע אנשים כי השקט הוא חוכמה וכי השקר הוא נאמנות, וכי האמת צריכה לחכות.

ההיסטוריה לא שונאת אף אחד…

אך היא מכבדת רק את האמיצים.

לעומת אלה שחיו את חייהם בין כיפוף והצדקה…

הזמן עוטף את שמותיהם כמו שמעטפות עוטפות עיתונים ישנים.

והארץ נשארת…

מחכה לגברים שאינם מפחדים מן האמת…

כי האמת, לא משנה כמה היא מאחרת…

היא הדבר היחיד שתמיד מגיע בזמן.