דוח (שלום עכשיו) 2025... כאשר הגיאוגרפיה מנצחת את האשליות של הפתרון...

 מאז יותר משלושה עשורים, השיח הפוליטי הפלסטיני הרשמי לא הפסיק להחזיק באפשרות של פתרון פוליטי כדרך היחידה לסיים את הכיבוש ולהקים את המדינה הפלסטינית העצמאית על גבולות ה-4 ביוני 1967. על אף חילופי השלטון בישראל, התמוטטות הסיבובים במשא ומתן, והתעצמות ההתנחלות, השיח הרשמי המשיך לבוא מתוך הנחה קבועה שככל שתהליך פוליטי ייכשל, הוא יחזור יום אחד לייצר את הפתרון שלשמו נחתמו הסכמי אוסלו. עם זאת, השאלה המאלצת את עצמה היום כבר אינה נוגעת לתאריך של חידוש המגעים, אלא האם האדמה שעליה אמורים להתנהל אותם מגעים עדיין קיימת בכלל. והנקודה הזו מדגישה את החשיבות המיוחדת של הדוח השנתי שהוציאה תנועת שלום עכשיו הישראלית על ההתנחלויות בשנת 2025, לא כי הוא מציע נתונים חדשים על הפעילות ההתנחלותית, אלא כי הוא חושף, מתוך ישראל עצמה, שהפרויקט שעליו התנהל תהליך הפתרון מפורק על הקרקע בצורה שיטתית, בעוד שהשיח הפוליטי הפלסטיני מתייחס אליו כאילו הוא עדיין חי.

חשיבות הדוח הזו טמונה בכך שהוא לא יוצא מקרי פלסטינית ולא מגורם בינלאומי, אלא מתנועה ישראלית שהייתה ידועה היסטורית בהתנגדותה להתנחלויות, דבר שמקנה למידע שבו ערך פוליטי כפול. המספרים שהוא מציין אינם יכולים להתייחס אליהם כאל חומר סטטיסטי גרידא, אלא כהצהרה ישראלית על מהות הפרויקט שמבצעות ממשלות ישראל ביהודה ושומרון. כאשר גורם ישראלי מאשר כי בשנת 2025 אושרה הקמת 54 התנחלויות חדשות, ואושרה בניית 27,941 יחידות דיור, והוצגו מכרזים להקמת 9,629 יחידות נוספות, והקמת 86 מאחזים חדשים מתוכם 60 מאחזים רועיים, והקצאת שטחי שליטה נוספים ל-27 התנחלויות, והרס 1,269 מבנים פלסטיניים, והגירה של 22 יישובים פלסטיניים, ותיעוד 1,828 התנהגויות אלימות שביצעו המתנחלים, אנו לא עומדים מול נתונים מקריים, אלא מול לוח פוליטי שלם שמגלה כי ישראל אינה מנהלת יותר כיבוש זמני בהמתנה לפתרון פוליטי, אלא מבצעת פרויקט מדורג לفرض את ריבונותה על האדמה ולסיים כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית...

ממשלות ישראל, לאורך שנות תהליך השלום, נהגו להצדיק את ההתנחלות כבעיה שניתן לדון בה במשא ומתן על הפתרון הסופי, בעוד שהן משקיעות את הזמן בהרחבת ההתנחלויות ויצירת מציאות חדשה על הקרקע. והיום, מספרי דוח שלום עכשיו חושפים כי שלב זה הסתיים. ההתנחלות אינה עוד רק פיסת מו"מ לשיפור התנאים, אלא הפכה למדיניות עצמה. ההודעה על הקמת 54 התנחלויות חדשות בשנת אחת אינה משקפת רק התרחבות בנייתית, אלא מעידה על מעבר הפרויקט ההתנחלותי לרמה חדשה, שבה ההתנחלות היא כלי ליצירת ריבונות, ולא רק התקהצות אוכלוסין. כל התנחלות חדשה מביאה עמה דרכים, תשתיות, שירותים, אזורים צבאיים, מועצות מקומיות וסמכויות תכנון, דבר שמעשי אומר הכללה של חלק חדש מהאדמה הפלסטינית למערכת הישראלית, גם בלי הודעה רשמית... והדבר עצמו חל על אישור בניית 27,941 יחידות דיור חדשות, שזו אחת מהמספרים הגבוהים שנרשמו בשנים האחרונות. מספר זה אינו משקף גידול אוכלוסייה רגיל, אלא חושף מדיניות שמכוונת ליציב קיום דמוגרפי יהודי רחב ביהודה ושומרון, כך שכל שיחה על פינוי התנחלויות בעתיד תהיה מורכבת ובלתי אפשרית יותר. כל יחידת דיור חדשה משמעותה משפחה חדשה, בית ספר חדש, רשת שירותים חדשה, השקעות ממשלתיות חדשות, וקשר כלכלי וסוציאלי רחב יותר בין ההתנחלויות למדינה הישראלית. ובכך, ההתנחלות הופכת מפרויקט שעשוי להיות מו"מ לבחינת חלק מהותי מהמבנה הפנימי של המדינה, עליו מגינות ממשלות, מפלגות וחברה כניצחון לאומי... ואם בניית ההתנחלויות משקפת את ההתרחבות האופקית של הפרויקט ההתנחלותי, אז הקצאת שטחי שליטה חדשים ל-27 התנחלויות חושפת ממד אחר מסוכן יותר. השטחים האלה לא מוגבלים רק לגבולות הבנייה, אלא נמשכים לשטחים נרחבים של אדמות פתוחות שהן תחת שלטון המועצות ההתנחלותיות, ומונעים מהפלסטינים לנצל או לפתח אותן בעתיד. בכך, ישראל לא שולטת במה שבנתה עליה בלבד, אלא במה שניתן לבנות עליו בעתיד, דבר שמשקף מעבר הפרויקט ההתנחלותי מהשליטה על אתרים ספציפיים לשליטה על המרחב הגיאוגרפי כולו...

ואולי הדבר המסוכן ביותר שחושף הדוח הוא המעבר ההולך ומתרקם אל המאחזים הרועיים, שם הוקמו בשנה אחת 60 מאחזים רועיים מתוך 86 מאחזים חדשים. המאחזים הללו עשויים להיראות קטנים מבחינת מספר תושביהם, אך הם מהווים כיום את הכלים היעילים ביותר בהשתלטות על האדמה. מספר מוגבל של מתנחלים עם עדרים של בקר מספיק על מנת לכפות שליטה על אלפי דונמים של מרעה ואדמות פתוחות, ולמנוע מהפלסטינים גישה אליהם, לפני שניתן להפוך אותם לאחר מכן לאזורים של שליטה התנחלותית. וכך, המאחז הרועי נהפך לכלי לסיפוח שקט, שמספק מה שהתנחלות המסורתית זקוקה לו עם פחות משאבים ועלויות פוליטיות קלות יותר... 

ולא היה זה מקרה שצמוד להתרחבות זו גירוש של 22 יישובים פלסטיניים במשך אותה שנה. הגירוש אינו מתבצע כבר באמצעות פקודות צבאיות ישירות, אלא באמצעות יצירת תנאים שהופכים את החיים לבלתי אפשריים. מניעת הרועים מהגעה למרעות, שליטת על מקורות מים, חזרת העדפות התקפות, והאיומים המתמשכים, כל אלה הם אמצעים שמניעים את האוכלוסייה לעזוב בכוח, תוך שישראל יכולה לטעון שהיא לא ביצעה פעולות גירוש המוניות. כך, הגירוש הפך למדיניות בלתי מוצהרת, אך מאוד אפקטיבית בהעברת האדמה מתושביה הפלסטינים... ותמונה זו מתמטאת עם הריסת 1,269 מבנים פלסטיניים באזור (ג). ההריסה כאן אינה אמצעי משפטי שמשתייך לעבירות בנייה כפי שטוענות סמכויות הכיבוש, אלא כלי פוליטי לשינוי הגיאוגרפיה. פלסטיני מונע מלממש רשות, ואז ביתו נהרס بحجة הבנייה ללא רשות, בזמן שהתנחלויות ממשיכות להתרחב בתמיכה ממשלתית מלאה. כך, החוק הופך לאמצעי לשלוף את האדמה, וההריסה היא הפנים השנייה של ההתנחלות...

לגבי רישום 1,828 התנהגויות אלימות שביצעו המתנחלים במהלך שנה אחת, שהסבירה את מותו של תשעה פלסטינים ופציעת 838 אחרים, זה מאשר כי אלימות המתנחלים אינה עוד תופעה שולית שניתן להפריד מהמדיניות של המדינה. רבים מהתנהגויות אלו מסתיימים בהפיכת האיכרים מתוך אדמותיהם, או במניעתם מהגעה אליהם, או בהפיכתן לאחר מכן למאחזים התנחלותיים. כך, תפקיד המתנחל משתלב עם תפקיד המוסד הרשמי בהשגת את אותה תוצאה, שהיא הרחבת השליטה הישראלית וצמצום הנוכחות הפלסטינית.

כאשר אתה קורא את הנתונים These всех ביחד, קשה לדבר על כך שתהליך השלום נתקע בשל היעדר שותף או בשל חילופי ממשלות ישראליות. מה שמגלה את המציאות היא שישראל השתמשה בשנים של הפתרון עצמו כדי לשנות את יהודה ושומרון בדרך שהופכת את הקמת המדינה הפלסטינית לבלתי אפשרית עם כל שנה שעוברת. המשא ומתן, עבור ממשלות ישראליות חורבות, היוה כיסוי פוליטי שמאפשר להרוויח זמן, בזמן שהשופטים והתנחלויות מבצעות את המשימה האמיתית על הקרקע. וכך, ההתנחלות לא הייתה תוצאה של כישלון הפתרון, אלא הייתה הכלי שהוביל לכישלונה מיסודה.

ולכן, נראה כי הבעיה האמיתית היא בהמשך המנהיגות הפלסטינית הרשמית לנהוג עם הסכמי אוסלו בהתייחס אליהם כאל המקור הבלעדי האפשרי לפתרון, למרות שהמציאות שמגלה גם דוחות ישראליים מאשרת כי האדמה שעליה נערכו ההסכמים נתונה לשינוי יומיומי. הפתרון לא רק שלא נעצר, אלא יסודו הגיאוגרפי והפוליטי מבוטל בצורה שיטתית. ולכן, המשך ההשקעה בהחזרת התהליך הפוליטי מבלי ביצוע סקירה ביקורתית מעמיקה אינו משקף תמיכה באפשרות פוליטית, אלא מראה על חוסר יכולת להבין את שיעור השינוי ש فرضה הפרויקט ההתנחלותי... 

מה שמזעזע בדוח שלום עכשיו זו לא רק העובדה שההתנחלות מתרחבת, אלא גם שהיא מספקת עדות שישראל עברה מניהול כיבוש זמני לניהול פרויקט סיפוח קבוע, בעוד שהשיח הפלסטיני הרשמי עדיין מדבר על חידוש מגעים שהיו מבוססים על ההנחה של קיומו של שטח שניתן לנהל עליו משא ומתן. ובין ההנחה לבין המציאות מתרחבת הפער משנה לשנה, עד שהשאלה העומדת היום היא לא כיצד ניתן להחיות את תהליך הפתרון, אלא אם ישראל, דרך הפרויקט ההתנחלותי שלה, השאירה מאום שיכול ان يمَكّن את הפתרון הזה מידיים. והמסר החשוב ביותר בדוח טמון בו, כמו גם הקריאה המהירה לסקירה פלסטינית כוללת, שאינה רק מעריכה את כלי העבודה הפוליטיים, אלא בוחנת מחדש את ההנחות ששלטו בפרויקט הלאומי במהלך שלוש שלוש שנות האחרונות...