יולי השחור.. חוזר בשחור עוד יותר.. בין השנה השלישית למותו של אבי ולפרידה ממאייר יונס

יולי כבר אינו חודש חולף בחיי, והראשון שבו אינו רק תאריך בלוח השנה. מאז הראשון ביולי 2023, יום מותו של אבי, השהיד הגנרל קדרי אבו בכר, חודש זה הפך לכותרת של אובדן, ומועד שנתי שבו מתחדשת הכאב, כאילו הזמן מסרב להתיר ללב להזדקף.

בעוד הראשון ביולי 2026, יחלופו שלוש שנים מאז מותו.. שלוש שנים מלאות, ועדיין אני מרגיש שהחיים נעצרו באותה רגע, ומה שקרה לאחר מכן הוא רק זמן שמודד בימים, אך הלב עדיין עומד בפרידה האחרונה.

שלושה חורפים עברו על הנשמה, אך הזיכרון נותר אביבי. עדיין התמונות שלך חיות, והדברים שלך נוכחים, ועקרונותיך שנטעת בנו פועמים בפרטי חיינו. ונוכחותך עדיין חזקה מהעדרות, כאילו אנשים גדולים אינם עוזבים, אלא משנים רק את דרך קיומם בינינו.

חשבתי כי יולי מיצה את כל הכאב שבו כשאיבדתי אותך, אך הוא חזר השנה בשחור עוד יותר, ובקפדנות רבה יותר, וביותר מלא באובדן. כאשר בחמישי ביולי 2026, עזב המנהיג הלאומי הגדול, והעצור המשוחרר, מאהר יונס, אחרי רק שלוש שנים של חירות, שהגיעו לאחר ארבעים שנה רצופות ששהה בכלאי הכיבוש הישראלי. עזב האיש ששמו שייך להיסטוריה של תנועת הכלואים, כאילו הכלא גנב מחייו אפילו את השנים שהגיע לו לחיות בחירות.

החדשות היו מזעזעות וכבדות על ליבנו כולנו .. 1265 ימים בלבד .. זה כל מה שחי מאהר לאחר שחרורו.. מספר קטן לעומת ארבעים שנה של כליאה, אך הוא מקצר כאב שלא ניתן לתאר במספרים.. 1265 ימים בלבד שהעניק הגורל לאמו, ענקית הסבל, שהמתינה לו ארבעים שנה, וביקרה בעשרות כלאים, לפני שאחרון סוף סוף, ואחר כך נפרדה ממנו לאחר שנים ספורות, כאילו החיים קיצרו את עצמם לנוכח סבלה.

ואני, אבו אל-אימאן לא היה בעבורי רק מנהיג לאומי או עצור משוחרר שהכרתה הקהל. לאחר מותו של אבי, העמקנו את הקשר שלנו, עד שהפך בעבורי לאח גדול, חבר נאמן, ותמיכה אמיתית בהרבה מעברים קשים.

הוא היה מתקשר כל הזמן, ומטיח בי בכל פעם שעברו הימים מבלי שהתקשרתי. הוא נשא רוח הנעורים יותר מרבים מהצעירים, עם הומור קל, נוכח במצחיקות, תמיד מחייך, וידע איך להקל על אחרים מעומסי החיים, למרות שהוא נשא כואב מה שיותר מההרים יכולים לשאת, והיה נאמן בזמן שהנאמנות הפכה למטבע נדירה.

ואינני שוכח איך הוא דיבר על אבי, ואומר עליו: "היה הנקודה הלבנה בעמוד השחור". ביטוי שהשאיר חקוק בזכרוני, כי יצא מאדם שהכיר את הגברים, וחי את הניסיונות, והבין את ערכו של מי שנותר יציב בזמן שבו התערבבו המושגים, ורבים היו הרמאים הלאומיים.

מאז השביעי באוקטובר 2023, רוחו הייתה מעוכבת ממה שעובר על עמו תחת הה extermination. ואפילו ברגעי השמחה, הכאב הזה התגלגל בין מילותיו. כשברך אותי על הולדת בני "ג'האד" בשישי ביוני 2026, קולו נשא שמחה כנה, עם דאגה אנושית על עתיד הילד הזה, ועל דור שנולד בזמן שהמוות שוקל את פרטי החיים. ולא הייתה דאגה זו התכנסות מהחיים, אלא אחיזה בהם, כי שמירת החיים והבאת ילדים בתודעה הפלסטינית היא סוג של עמידה, ונחישות להשתרש למרות מה שסביבנו להשמדת קיום, והמשך למולדת שמבקשים שתישאר חיה בזיכרון ובנשמה. בכל זאת, עדיין המולדת הייתה נוכחת בקולו, גם כשדיבר על הרגעים הכי אנושיים.
מאهر .. לא שבעתי מהחברות שלך, ולא משיחותיך.

כל פגישה הסתיימה לפני שהחלה, והזמן תמיד גנב אותנו .. אני נפרד ממך ואני מרגיש שהשיחה לא הושלמה, ושהפגישה הבאה תהיה ארוכה יותר .. אך חלק מהמועדים מקדימים את הגורל.

ולגבי השיחה האחרונה בינינו, היא הייתה ביום שישי, השלישי ביולי 2026 - יומיים לפני מותו הנצחי - כשהתקשר על מנת לנחם אותי ביום הזיכרון של אבי, ולברך עליו, ולהזכיר מעלותיו, ולנסות להקל עלי כמו שעשה תמיד. ואז עבר לדבר עלי, והדגיש שעלי להוציא מה שאני בוחש בלבי. הוא הבין מה אני מתמודד עם אתגרים, ומה אני עובר בניסיונות להדחה והחרגה בחיי המקצועיים. הוא שמע במשך זמן רב, ואז סיים את דבריו בביטוי שיישאר צוואה שאשנן בכל פעם שהימים יכבדו אותי: "כל זול יש לו חשבון". והיום, כשאני משחזר את המילים הללו, הזיכרון שלי חוזר לאמירה הראשונה שלו לאחר שחרורו מהכליאה, כשהוא אמר: "ארבעים שנה בכליאה זו המה של פלסטין .. ומה של חירותה יקר".

והיום אני מרגיש שהמילים הושלמו ליצירת מסר אחד: 
"פלסטין מחיר היקר... וכל זול יש לו חשבון."

ולמרות שכולם קראו לו "אבו אל-אימאן", הוא לא היה אבא לילד שנושא את השם הזה, אלא היה אבא במשמעות הרחבה; אבא לרעים, ואח לכל מי שהכיר אותו, ותמיכה לכל מי שהתקרב אליו. הוא חיבק את האנשים באהבה כנה, ונתן להם מזמנו ומליבו מה שגרם לכל אחד מהם להרגיש כאילו הוא אחד מבניו.

לכן, אבו אל-אימאן לא עזב מבלי להשאיר בנים; בנים שאין ביניהם שורש משותף, אלא מחברות הערכים שעמד למענה, והנאמנות שזרע בהם, והאהבה שזילף עליהם.

כולנו אימן .. כל מי שלמד ממנו את משמעות הנאמנות הוא אימן .. כל מי שנשא את מסרו, והחזיק בעקרונותיו, והלך בדרכו, הוא אימן .. כל מי האמין שהאומה גדולה מהאינטרסים, ושגברים נמדדים בעמדותיהם ולא במעמדותיהם, הוא אימן.

השכב בשקט עיניים אבי האימן .. השכב לצד אהובך אביך המנוח, המeנגד עבד אל-לטיף, ולצד האהובים שקדמו לך.

השכב בנחלה, כי לא השארת שם בלבד, אלא השארת דור הנושא את מסרך, ושומר את צוואך, ומעביר אותה לבניו לאחריו.

ואתה, אבי..

הראשון ביולי יישאר מועד המתחדש בו הגעגוע, שבו מתגדל הכמיהה, וחוזר הלב ילד המחפש את אביו.

הגורל רצה להשאיר השנה בין זכרך לזכרו של אדם שאהבת ואהב אותנו, כך שיולי חזר בשחור יותר, ובכובד יותר, אבל הוא השאיר לנו שיעור נצחי: שהגברים אינם עוזבים כאשר גופותיהם נעלמות, אלא נשארים עד שנשאר ההשפעה שלהם על האנשים, ומה שנותר עקרונותיהם חיים בדורות.

תשאר, מאהר, עWitness על זמנם של הגברים, ועל מולדת שהייתה ועדיין מחיר חירותה יקר, ועל גברים כאשר עזבו, השאירו מאחוריהם אלפי בנים, אפילו אם לא נשאו את שמם.

תשאר, אבי האימן .. כי כולנו אימן.