הניצחון האחר...

כדורגל، ניצחונות לא תמיד נמדדים במספר השערים או גביעים, כי יש ניצחונות שלא נמדדים בלוח התוצאות, אבל הם נכתבים בזיכרון העמים ובנשמתם. וכשהספורט מתמזג עם העמדה המוסרית, הניצחון הופך להיות רחב יותר מגבולות המגרש, ומשחק כדורגל הופך למסר אנושי שעובר על פני גאוגרפיה ופוליטיקה.

מנקודת מבט זו, מה שהנבחרת המצרית הציגה בגביע העולם היה יותר מתוצאה ספורטיבית, אלא ניצחון אחר; ניצחון לרוח הערבית, לערכים האנושיים, ולסולידריות שאין לה גבולות. ולכן הפלסטינים עקבו בהתרגשות ובגאווה אחרי מסע הנבחרת המצרית, לא רק כהצלחה מצרית, אלא כרגע מערבי כולל שחידש את ההזכרות בכך שהעמים יכולים להיפגש סביב תקווה, כמו שהם נפגשים סביב עמדות אצילות.

הנבחרת המצרית נכנסה לטורניר כשהיא נושאת על גבה את תקוות המיליונים, אבל היא במהרה הוכיחה שעל נוכחות אמיתית לא מודדים רק בתוצאות, אלא ביכולת התחרות, ובמרץ שהשחקנים מספקים במגרש. היא הצליחה להשיג תוצאות מרשימות, עברה שלבים שלא היו קלים, והציגה תמונה שונה של כדורגל ערבי בפני העולם.

ואולי ההתמודדות מול הנבחרת הארגנטינית, אלופת העולם, הייתה המבחן הגדול ביותר. הנבחרת המצרית עמדה כמועמדת חזקה מול אחת הנבחרות החזקות בכדורגל העולמי, ונתנה משחק גדול שבו התערבבו המשמעת באומץ, והנחישות באמונה ביכולת לייצר הפתעה. למרות המרירות שביציאה, ומה שהעוררה חלק מהחלטות השיפוטית בדיונים רחבים בין הקהל והמנתחים, התמונה שנותרה בזיכרון לא הייתה תמונת ההפסד, אלא תמונה של נבחרת שהבקיעה עד לרגע האחרון, וגרמה ליריב גדול להשקיע את כל מה שיש לו כדי לעבור את המשחק.

אבל מה שעשה את המסע הזה לעבור את גבולות הספורט הוא אותו רגע אנושי שבו קפטן הנבחרת המצרית, חוסאם חסן, החזיק בדגל הפלסטיני, בפתק סולידריות ברור עם شعب שחי באחת התקופות הקשות ההיסטוריות שלו.

עבור הפלסטינים, הדגל לא היה סתם חתיכת בד שהונפה ברגע של חגיגה, אלא סמל להנחתה של עניין צודק בנשמת העמים. היה זה מסר שאומר כי פלסטין אינה לבד, ושקולה עדיין נוכח במוסדות הבינלאומיים, ושעמדות מוסריות כנות יכולות להגיע ללבבות המיליונים.

הפלסטינים צפו במראה הזה בעין שונה; עין של עם שיודע מה זה אומר להחזיק את דגלו בעידן שבו מנסים לחסום אותו. ולכן, הקשר העממי הפלסטיני עם הנבחרת המצרית היה ביטוי טבעי ליחס היסטורי חזק בין שני העמים, יחס שלא נוצר על ידי כדורגל, אבל דרך זה הוא התברר בבירור.

בכיכרות פלסטין, כמו במצרים ובשאר המדינות הערביות, משחקי הנבחרת המצרית הפכו להזדמנות לשמחה ולתקווה. הדגלים המצריים והפלסטיניים התמזגו במראה המבטא את עומק הקשרים העממיים, ומדגישים שמה שמאחד את העמים גדול יותר מכל הסכסוכים והגבולות.

הטורניר הזה הוכיח שספורט עדיין יש לו יכולת יוצאת דופן לבנות גשרים, ורגע אחד כנה יכול להיות הרבה יותר משפחות מעשרות תוכניות. כששחקן או מאמן מחזיקים מסר אנושי, הוא מגיע למיליוני אנשים בשפה שמבינים כולם; שפת הכבוד והסולידריות והכבוד.

כמו כן, הניסיון המצרי מציע לקח חשוב לכל הנבחרות הערביות: ההישג לא מגיע במקרה, אלא זקוק לראייה ברורה, והשקעה באדם, ופיתוח מתמשך, ואמונה שהאפשרות לתחרות עם הגדולים קיימת כשיש רצון ועבודה. ההבדל בין חלום למציאות תמיד מתחיל בצעד, ובאמונה שהבלתי אפשרי אינו גזר דין תמידי.

מפלסטין, אנו רואים במה שהנבחרת המצרית הציגה יותר משתתפות ספורטיבית מצליחה. היא החזירה משהו מהביטחון לכדורגל הערבי, והעניקה לקהל רגעים של גאווה, והכי חשוב שהיא אישרה שספורט יכול להיות שטח לערכים, ולא רק שטח לתחרות.

טורנירים יכולים להיגמר, והתוצאות יכולות לשכוח עם חלוף השנים, אבל העמדות האצילות נשארות. גביעים נשמרים במוזיאונים, ואילו עמדות נשמרות בזיכרון העמים.
וזה הוא הניצחון האחר... הניצחון שלא נוצר על ידי השערים בלבד, אלא שנוצר על ידי הלבבות כשהן בוחרות לעמוד לצד האמת, ולהפוך את הספורט למסר אנושי העובר את גבולות המגרש.