האוקטגון המצרי.. כאשר הגיאוגרפיה מדברת בשפת הכוח

בעולם הפוליטיקה, לא נבנים מבנים ענקיים רק עבור האבן והבטון, אלא כדי לשמש מסרים אסטרטגיים כתובים בשפת הכוח. כל מדינה שואפת לבסס את מעמדה במערכת האזורית מודעת לכך שסמלים גדולים יוצרים רושם ומקנים משוואות חדשות בהבנת האויבים והבריתות כאחד.

מכאן, מגיע פרויקט "האוקטגון" המצרי כיותר מאשר משרד למשרד ההגנה; הוא הכרזה על חזון של מדינה אשר רואה כי הביטחון הלאומי שלה מתחיל מבניית מוסדות המסוגלים לנהל מלחמות ומשברים לפי הסטנדרטים המתקדמים ביותר של פיקוד ושליטה. בעוד אחרים עוסקים בהשוואות בין האוקטגון לפנטגון מבחינת שטח או עיצוב, הערך האמיתי של הפרויקט טמון במסר הפוליטי שהוא נושא: מצרים משקיעה בעתיד, ומשקמת את כלי הכוח הכוללים שלה.

המזרח התיכון חווה בעשור האחרון קריסת מדינות, עליית שחקנים מחוץ למסגרת המדינה, ורגיעה ביכולת של רבות מהבירות impose stabilitation. לאור התמונה הזו, הצורך במדינה מרכזית חזקה נראה דחוף יותר מתמיד. וכאן מציעה קהיר את עצמה כעוגן לייציבות, וכוח המסוגל להגן על האינטרסים שלה ולתרום לשמירת האיזון האזורי.

אבל לפוליטיקה אין מקום להפרזות. המעמד האזורי לא נרכש רק על ידי עצמת המתקנים, אלא על ידי מערכת כוללת הכוללת את הכלכלה, היכולת הצבאית, הקידמה הטכנולוגית, הדיפלומטיה הפעילה, והיכולת להשפיע על החלטות אזוריות ובינלאומיות. לכן, האוקטגון מייצג מרכיב חשוב בפרויקט הכוח המצרי, אך הוא לא כל הפרויקט.

המסרים שהקהיר שולחת היום חורגים מעבר לגבולותיה הגיאוגרפיים; הם אומרים כי המדינה המצרית, על אף האתגרים הכלכליים והאזוריים, עדיין רואה את עצמה כשחקן מרכזי במשוואות המזרח התיכון, וכי היא פועלת לרכוש את כלים ההשפעה ולא מסתפקת במענה בלבד.

והעתיד לבדו הוא שיקבע עד כמה הפרויקט הזה יצליח לתרגם את הסימבוליות להשפעה, את הבנייה לכוח, ואת השאיפה למציאות פוליטית. ההיסטוריה לא זוכרת את גובה המבנים, אלא את המדינות שהצליחו להפוך את מוסדותיהן לעוגן לצמיחה שלהן, ואת כוחן לאמצעי להגן על היציבות וליצור איזון בסביבתן האזורית.