החייאת הזיכרון הלאומי הפלסטיני

בע midst האקלים הפלסטיני הפנימי המתוח עם האשמות ההדדיות בין המרכיבים הפוליטיים והחברתיים, עד לשפל של פגיעה במורשת שלנו ובזהות הלאומית שלנו ובשמחה עלינו של אויבינו, יש צורך בהחייאת הזיכרון הלאומי, ובזכירה של ההיסטוריה הלוחמת של עם פלסטין מאז ההודעה של בלפור בשנת 1917 ולפני שצצו המפלגות והגופים; זו היסטוריה שמעורפלת מהדור הנוכחי שנולד בזמן החלוקה והמאבק על השלטון, לאחר שחשבונות ואידיאולוגיות פוליטיות שמתנגדות לרעיון הלאומי, ואת השכבה הפוליטית השחית, שיחקו תפקידים בעיוות של הזיכרון הזה ושל ההיסטוריה הזו.

האם אתם זוכרים את ההתקוממות על בורג' בשנת 1929 ואת הוצאת להורג של שלושת השהיידים על ידי בריטניה בכלא עכו; עאתי אל זיר, ופואד חיגאזי, ומוחמד ג'מג'ום? ואת המרד של הקסאם בשנת 1935 ואת הידיעות על השייח' עז א-דין אל קסאם וחבריו באיבי יאביד בג'נין? ואת המרד הגדול משנת 1936 עד 1939 והשביתה הגדולה שהייתה השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של האנושות? ואת גבורות עבד אל קדר א-חוסיני והידיעות עליו בקרב על הקסל? והאם נשכח מה שהתרחש על עם פלסטין מהבגידה והתעכב במאבק בשנת 48 ובשנת 67? האם נשכח את ההתעוררות הלאומית הפלסטינית באמצע שנות השישים ואת הפעולה הפדאית שהחזירה את השאלה הפלסטינית כבעיה של שחרור לאומי? והאם נשכח את שיירות השהידים של פלסטין וקבורותיהם בלבנון, סוריה וירדן, כאשר האויב הציוני לא הבחין באיבה ובמטרידות בין פלסטיני לפלסטיני, והפלסטיני הטוב מבחינתו הוא הפלסטיני המת? האם אתם זוכרים את השמחה של כל העם הפלסטיני ואת התגובות שהיו להתקדמות שהשיגה המהפכה הפלסטינית ואת הצבא הירדני בקרב על כבוד במרץ 68? והאם אתם זוכרים את יום האדמה ב-30 במרץ 1976 כאשר התקוממו אֲחֵיֵנוּ בפנים, והעם הפלסטיני כולו התאגד עימם בארץ ובגולה, והעם המשיך להחיות את התאריך הזה עד היום? והאם אתם זוכרים את ההתקוממות של האבנים בשנת 1987 בה השתתף כל העם ביהודה ושומרון ובגזה ובשטחי 48, ורשם בה כל הקטגוריות והשכבות החברתיות את הצורות הגבוהות ביותר של סולידריות ואחידות? ובדומה לכך הייתה ההתקוממות השנייה בתחילתה בשנת 2000 בתגובה על הכניסה הפושעת של שרון למסגד אל-אקצא? והאם נשכח כאשר עזה התעוררה להגן על מסגד אל-אקצא מול המעשים של הכיבוש בשכונת שיח' ג'ראח, וכיצד הייתה הקרב בשנת 2021 (חרב ירושלים) שבה שבו 250 שיהידים מעזה? ולמה אנחנו מתעלמים ממה שעובר על אסירי העם הפלסטיני בבתי הכלא של הכיבוש הישראלי, כאשר האויב לא מבדל בפסקי הדין המפלים שלו ובמעשה עינויים בין אסירי הקו הירוק לאסירי עזה או יהודה ושומרון, או בין אסירי חמאס או ג'יהאד או פתח וכך הלאה?

למה עכשיו העם הפלסטיני הפך לאיים מבודדים? כאשר הפלסטינים שבגולה לא מרגישים ולא מתמודדים באופן ממשי עם הסבל של תושבי עזה אלא עם סיסמאות ביישניות שמסירות מהם את המבוכה ומסתירות את חוסר האונים שלהם, כאילו הקרב בעזה שייך רק לאנשי עזה, ורק עליהם מוטלת האחריות למה שמתרחש ולסייע לפלסטין ומה שנקרא כבוד האומה הערבית והאסלאמית! כמו כן, הפלסטינים מחוץ ליהודה ושומרון לא מרגישים ולא עוקבים אחרי היקף הסבל והסכנה הקיומית שבה נתקלים התושבים בירושלים ויהודה, ובמיוחד במחנות בצפון. ורוב הפלסטינים לא עוקבים או מרגישים – כמו שהם היו בעת ההתקוממות של יום האדמה – עם הסבל של פלסטיני 48 עם הגזענות הציונית וניסיון המדינה הציונית להפיץ פשע מאורגן וסמים ביניהם.

יתכן שהמוצא הזה מההיסטוריה המודרנית לא ימצא עניין אצל הפלסטינים בעזה כאשר הם חשופים למוות ולסבל ולחיי האוהלים המבזים ולסכנת הגירוש שצפה מעל ראשיהם, ולא ימצא אוזן קשבת אצל הפלסטינים ביהודה שמהם נאבקים עם התקפות המתנחלים ותכנות מחנותיהם וגניבת ואיסוף האדמה שלהם, ובוודאי שלא ימצא תגובה מאלו ששוקעים דרך רשתות החברתיות שמזמינים רגישויות דמיוניות על עצמם דרך כלים אלו ומערוצי הטלוויזיה. אבל אנחנו צריכים להחזיר בזיכרון הפלסטיני שישראל מהווה איום קיומי לא רק על האדמה, אלא גם על הזהות והתרבות הלאומית ואחדות המעמד הלאומי, והם היסודות שבהם מתמודדים העם והסוד להמשך קיומה של השאלה הלאומית חיים עד היום.