משבר המעברים וסחר הסיגריות: כאשר המדיניות מטפלת בתוצאות ומתעלמת מהסיבות

נשיא ומייסד המרכז הפלסטיני לסקרים (PCPO)

אין פלסטיני שעובר דרך גשר המלך החسين מבלי לשוב עם סיפור של המתנה, או עיכוב, או סבל, ואולי גם ניסיון לניצול. מזה שנים, הגשר אינו רק מעבר גבול שמקשר את הפלסטינים לעולם החיצון, אלא הפך לכתובת לסבל יומיומי שחווים אלפי נוסעים. שעות רבות של המתנה, עומסים חוזרים, הליכים מורכבים, ובלגן שחוזר על עצמו בכל עונת נסיעות, עד שהנסיעה עצמה הפכה לנטל נפשי, כלכלי ואנושי. ואולי מה שמחמיר את מרירות הסבל הזה הוא שרובו כבר לא נחשב לחריג, אלא הפך לרבים מהפלסטינים לחלק מחוויית הנסיעות הרגילה. 

בתוך סבל זה, החליטה משרד הפנים הירדני למנוע מ-468 אנשים לנסוע דרך גשר המלך החسين החל מ-30 ביוני 2026, לאחר שהתברר שהם נוסעים תדירות לירדן למטרות מסחריות, ובפרט כדי ליהנות מהפער במחירי הסיגריות והנרגילה בשווקים החופיים. החלטה זו עוררה דיון נרחב ברחוב הפלסטיני; בעוד שההתמקדות הייתה על האנשים העוסקים בפעילות הזו, השאלה החשובה יותר נשמרה מחוץ לתמונה: האם הבעיה טמונה באותם פרטים, או במדיניות הכלכלית והמנהלתית שדחפה אותם מלכתחילה לבחור באפשרות זו?

אך אם אנחנו רוצים להבין את התופעה הזו בצורה נכונה, השאלה לא צריכה להיות: כיצד נמנע מהם לנסוע? אלא: מדוע פעילות זו הפכה בעצמה למקור הכנסה למאות משפחות פלסטיניות? והאם ניתן להבין את זה בנפרד מהמשבר הכלכלי הקשה שהפלסטינים חווים, לאור המגבלות הישראליות המגבילות על הכלכלה הפלסטינית, והאי-כולות של עשרות אלפי עובדים לגשת למקומות עבודתם בתוך הקו הירוק, ומה שהתלווה לכך בהעלאת שיעורי האבטלה, ירידת רמות ההכנסה, וה缩缩 הזדמנויות התעסוקה?

בעולם הכלכלה, השווקים השוליים או הסחר הבלתי פורמלי לא מתהווים משום מקום, אלא מתעוררים כאשר ישנם תמריצים כלכליים שהופכים את התשואה הצפויה לגדולה מהעלות של הסיכון. לכן, הכלכלן לא מתחיל בניתוח התנהגות הפרטים, אלא מתחיל בחקר הסביבה הכלכלית التي ייצרה את ההתנהגות הזו.

וזה לגמרי נכון לגבי המצב הפלסטיני.

מצד אחד, איבדו אלפי פלסטינים את מקורות הכנסתם בעקבות המגבלות שהטילה ישראל על כניסת העובדים הפלסטינים לעבודה בתוך הקו הירוק, מה שהוביל לעלייה חסרת תקדים בשיעורי האבטלה, ודחף רבים אזרחים לחפש מקורות הכנסה חלופיים כדי לפרנס את משפחותיהם.

ומצד שני, יש פער מחירים גדול בין מחירי הסיגריות והנרגילה בשווקים החופשיים הירדניים לבין מחיריהם בשוק הפלסטיני, כתוצאה מהמיסים והעמלות הגבוהות המוטלות עליהם. וכאשר מתאחדת אובדן מקור ההכנסה עם קיומו של פער מחירים גדול, זה הופך לנורמלי שיבחרו כמה פרטים לנסות לנצול את הפער הזה על ידי רכישת מוצרים אלו ומכירתם בשוק הפלסטיני.

ומכאן, מה שאנו עדים לו היום אינו רק הברחה או סחר פרטי, אלא תגובה כלכלית למציאות כלכלית קשה. האנשים לא יוצרים את התמריצים, אלא מגיבים להם.

ולכן, טיפול בבעיה על ידי החמרת ההליכים במעברים או הגבלת הנסיעות התכופות עשוי להפחית את היקף התופעה באופן זמני, אך לא יטפל בסיבותיה האמיתיות. כל עוד האבטלה גבוהה, הפער במחירים נותר גדול, והתמריצים הכלכליים קיימים, השוק יחפש דרכים אחרות להשגת רווחים.

מכאן, אחת מהפתרונות ששווה לשקול היא לבחון מחדש את מדיניות המיסוי המוטלת על הסיגריות והנרגילה. ואין מטרה מכך לעודד עישון, שכן הגנת הבריאות הציבורית נותרת יעד יסודי, אלא להגיע למדיניות מיסוי מאוזנת יותר המפחיתה את פער המחירים עם ירדן, ומגבילה את הכדאיות הכלכלית לסחר הבלתי פורמלי, ובאותו הזמן מקלה את הנטל הכלכלי על האזרח הפלסטיני שחי באחת מהמשברים הכלכליים הקשים ביותר בהיסטוריה שלו.

אז מדיניות המיסוי המוצלחות אינן אלה שמביאות את ההכנסות הגבוהות ביותר בלבד, אלא אלה שמצליחות לקיים איזון בין יעדיות הבריאות הציבורית, הכנסות הממשלה, הפחתת ההברחות, והמציאות הכלכלית שהאזרח חי בה.

מזווית אחרת, אני עדיין מאמין כי הש exclusion של עובדים פלסטינים משוק העבודה בתוך ישראל לא יהיה פתרון קבוע. למרות ההתרחבות לגיוס עובדים זרים, השיקולים הדמוגרפיים, חברתיים וביטחוניים הופכים את האפשרות הזו למוגבלת בטווח הארוך. לכן, חזרת העובדים הפלסטינים למקומות עבודתם, תסייע בשיפור הכנסות המשפחות ותצמצם את התלות של כמה אזרחים בפעילויות מסחריות זמניות, כמו סחר הסיגריות, כי אדם באופן טבעי מעדיף עבודה יציבה על פני כל מקור הכנסה הכרוך בסיכון.

אבל הבעיה לא מסתיימת רק במכירת הסיגריות, אלא נמשכת לניהול המעברים עצמם.

סבלם של הפלסטינים על גשר המלך החسين הפך לחלק מהפרטים של חייהם היומיומיים. שעות רבות של המתנה, עומסים חוזרים, הליכים מורכבים, בזמן שהגשר הזה يمثل את הדרך הקרקעית העיקרית של הפלסטינים לעולם החיצון.

תוצאות סקר דעת הקהל שקיים המרכז הפלסטיני לסקרים (PCPO) מצביעות על כך ש-76.6% מהפלסטינים רואים את משבר העומס על הגשר כקשור לסיבות פוליטיות וביטחוניות, בעוד שרק 19.1% רואים את זה כחסר תיאום בין הגורמים, דבר שמצביע באופן ברור שהדעת הקהל הפלסטינית לא רואה את הנוסעים או הסוחרים כסיבה האמתית למשבר, אלא משליכה את זה על גורמים רחבים יותר הקשורים למנגנון ניהול המעבר והמגבלות המוטלות עליו. כמו כן, התוצאות מראות ש-83% מהפלסטינים רואים שהעומס מגביל את חופש התנועה ומחמיר את הסבל האנושי, בעוד ש-94% תומכים בהפעלת מעביר אל-קרמה 24 שעות ביממה כי זהו אחד מהפתרונות החשובים להקלת המשבר. כמו כן, 47% מהאזרחים ציינו שהמעבר אינו עונה על צרכי הנוסעים, בעוד ש-53.5% רואים שהמערכת של VIP אינה הוגנת, ו-52.1% רואים שהיא תורמת להגדלת העומס. תוצאות אלו יחד מדגישות שהבעיה גדולה הרבה יותר מאשר נושא הנסיעות התכופות או סחר הסיגריות. 

מנקודת מבטי, משבר הגשרים מורכב משני היבטים עיקריים.

ההיבט הראשון נוגע להליכי הניהול והארגון, הזקוקים לבחינה מקיפה, והטמעת מנגנוני עבודה, ושיפור התיאום בין כל הגורמים המעורבים, כך שהדבר תורם להאצת תנועת הנוסעים ולשיפור איכות השירותים. בהקשר זה, נראה שיש מאמצים ירדניים שהחלו לאחרונה בראשות שר הפנים הירדני מאזן אלפריה, במטרה לארגן את תנועת המעבירים, ולבצע חוקי מכירת כרטיסי חברת ג'ט, ולהגביל כמה מהמעשים שתרמו להחמרת העומס. אלו הם צעדים שמגיעים להערכה, ואנחנו מקווים שהם יתורגמו לצעדים מעשיים ויעילים שישפיעו לחיוב על מציאות הנסיעות, שהתוצאות שלה יתבהרו בעתיד הקרוב כך שמקלים על הסבל של הנוסעים הפלסטינים.

היבט השני, שהוא המשמעותי יותר, נוגע שעות הפעולה של הגשר עצמו. בזמן שמרבית המעברים הבינלאומיים עובדים 24 שעות ביממה, גשר המלך החسين עדיין פועל בשעות מוגבלות, עם סגירה בשעות מוקדמות, מה שמקטין את יכולתו הקיבולית ומוביל לצבירת מספרים של נוסעים ולהארכת זמני ההמתנה, במיוחד durante עונות הנסיעות. שר הפנים הירדני ציין שמספר הנוסעים המורשים לעזוב עדיין תלוי במגבלות שהצד הישראלי מטיל, מה שמדגיש שעל מנת לפתור את המשבר הזה נדרש שיתוף פעולה ותיאום אמיתי בין כל הצדדים, ולא ניתן להטיל את האחריות על צד אחד.
ומכאן, שיפור ניהול המעבר, ובחינה מחדש של שעות הפעולה שלו, והגברת יכולת הקיבול שלו, ופיתוח השירותים המוצעים לנוסעים, אלה צעדים שאין להם פחות חשיבות מאשר כל הליך פיקוח שמקבל את עכבת הנסיעות התכופות.

ואני עדיין מאמין שניתן לטפל במשבר הזה אם יימצא רצון אמיתי מכל הצדדים. האזרח הפלסטיני לא מחפש הטבות מיוחדות, ולא מנסה להפר את החוקים, אלא מתכוון למעבר שעובד ביעילות, והליכי יותר קלים, והזדמנות עבודה מכובדת שמספקת לו ולמשפחתו חיים יציבים, ומביאה אותו כמה שיותר פחות אפשרויות הכנסה חלופיות.

כלכלה לימדה אותנו שהאנשים מגיבים לתמריצים; ולכן, הפתרון האמיתי לא טמון במעקבים אחרי אנשים או בהסתפקות בטיפול בתוצאות, אלא בהסרת הסיבות שדחפו אותם להתנהגות זו מלכתחילה. כאשר הזדמנויות העבודה מתקיימות, ומדיניות המיסוי נבחנת באופן מאוזן, ושיפוט ניהול המעברים משתפר, ויכולת הפעולה שלה מתגברת, הרבה מהתופעות שנלחמים בהם היום יתמעטו מעצמן.

הבעיה אינה בסוחר, אלא בסביבה הכלכלית והמנהלתית שהביאה אותו למקום הזה. ולכן, השאלה האמיתית שצריכה להישאר פתוחה היא לא: כיצד נמנע מהאנשים לנסוע או לסחור? אלא: כיצד נטפל במדיניות ובתנאים שדחפו אותם לכך?

וכאשר נטפל בסיבות, התוצאות יפחתו באופן אוטומטי. זו אינה רק כלל כלכלי, אלא גם הדרך הקצרה יותר למעברים יותר יעילים, וכלכלה יותר יציבה, וחיים עם יותר כבוד לאזרח הפלסטיני.

 *ד"ר נביל קוקאלי נשיא ומייסד המרכז הפלסטיני לסקרים (PCPO), ואחד החוקרים המומחים בסקרים ציבוריים ובמחקרים חברתיים וכלכליים, ומחזיק בניסיון של למעלה משלושה עשורים בעיצוב וביצוע מחקרים שטח בפלסטין ובמזרח התיכון.