בין זיכרון המהפכה ואמון המדינה… פלסטין מחפשת את המעבר הגדול שלה

בתולדות העמים, יש רגעים שבהם המנהיגות היא יותר ממשרה והאחריות גדולה יותר מהפוליטיקה, והארץ גדולה יותר מכל החשבונות הקטנים.

ופלסטין חיה היום באחד מאותם רגעים קשים…

רגע שבו מתערבבות הפוליטיקה בכלכלה, והתקווה מפלגת את הפחד, והתמדה של האנשים מעיקה בעומק הימים, בעוד המפות של האזור והעולם משתנות במהירות חסרת תקדים, ופפלסטין נדרשת בכל בוקר להיאבק על זכותה להישאר, לפני שתיאבק על זכותה לע未来.

מאז שהחלה המהפכה הפלסטינית המודרנית, דרך היציאה מהגלות, המצור, המלחמות, ההתנגדויות והקרבות הפוליטיים והדיפלומטיים, ועד לקרב לאיכויות הלאומיות הפלסטינית על מפת העולם, הפרויקט הלאומי הפלסטיני התהלך על גחלים, אך לא נפל.

הוא נשאר לעמוד…

כי גברים האמינו שהארצות לא מנוהלות בתגובות, אלא בסבלנות, בחזון וביכולת להגן על החלום גם ברגעים הקשים ביותר.

במרכז המסלול הזה עומד הנשיא מרואן אבאס "אבו מאזן", אחד מהשומרים הראשונים של רעיון המדינה הפלסטינית, ואחד מעדי הקווים הראשונים, שנשאו את אחריות המייסדים והתהלכו בה midst הסערות הבינלאומיות והאזוריות, שומרים על ההחלטה הלאומית הפלסטינית העצמאית, ועל הדמות הפוליטית והמשפטית של העם הפלסטיני, בעידן שבו ניסו רבים להפוך את העניין הפלסטיני לסתם ידיעה חולפת בחדשות העולם.

ועומד לצידו האח חוסין שייך "אבו ג'יהאד", בוגר בית ספר התנועה הלאומית הפלסטינית, שנמצא בלב אחד השלבים המורכבים ביותר, שבהם הקרב כבר לא מתנהל רק על גבולות הגאוגרפיה, אלא בתוך פרטי החיים היומיים של האנשים; בפרנסת היום ובעמידות המוסדות וביכולת של האזרח הפלסטיני להישאר יציב על אדמתו למרות כל הלחצים.

מה שמאחד את השניים אינו דמיון בעמדות…

אלא דמיון בתחושת כובד האחריות.

אחד מהם נושא את זיכרון המהפכה עם כל מה שיש לו מלימודים, חוויות והקרבות.

והשני נושא את אחריות המעבר עם הפרויקט הלאומי לע未来 עם כל מה שיש בו מהאתגרים והשאלות הגדולות.

ובין הזיכרון והאחריות, נבנית משוואה פלסטינית קשה ומדויקת, שכותרתה הגנת הבית הפלסטיני, ושימור המוסדות הלאומיים, ומניעת שקיעת העניין הפלסטיני לתהום במהלך עידן שמתרגש עם חוסר סדר ועוולה.

הם יודעים שהפועל הממתין למשכורתו אינו מספר בתקציב…

ושהחקלאי שמחזיק באדמתו אינו רק מוצר כלכלי…

ושמורה הלימד שממשיך בשליחותו למרות העייפות אינו עובד פשוט…

ושסוחר שנלחם בקיפאון, והצעיר שמחזיק בחלומו בתוך מולדתו, והאם שמסתירה את חששותיה מאחורי החיוך שלה לילדיה, כולם חיילים בלתי נודעים בקרב על הסמכות הלאומית.

הניסיון הפלסטיני הארוך לימד אותנו שהארצות אינן מוגנות בשלטים בלבד, ואינן נבנות בזעם לבד, אלא על ידי גברים מדינה שיש להם את היכולת לקרוא את העולם כפי שהוא, ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא, מבלי לאבד את צפון הלאומי שלהם או את אמונתם בזכות ע народם לחירות, לכבוד ולעצמאות.

והיום…

בהתמודדות עם האתגרים הכלכליים הלוחצים, והשינויים הפוליטיים הגדולים, והפרויקטים המכוונים נגד האדמה, הזהות והזכויות הלאומיות, רבים מהפלסטינים מסתכלים על שותפות זו כעל הימור על חכמה, ניסיון ואחריות, והזדמנות לעבור את השלב הקשה ביותר לעבר שלב יותר יציב, צודק ומלא תקווה.

אף אחד לא מצפה למופתים…

אבל כולם מצפים שפלסטין תישאר עומדת.

ושההחלטה הלאומית הפלסטינית תישאר חופשית.

ושהעם הזה יוכל להמשיך לחיות על אדמתו למרות כל הסערות.

ואנחנו…

אנחנו עומדים במקום שבו צריכים לעמוד הבנים של פלסטין.

מאחורי מולדתנו.

ומאחורי הפרויקט הלאומי שלנו.

ומאחורי כל יד שמחזיקה בעול העם הזה, ושואפת להגן על כבודו, עמידתו ועתידו.

איננו עומדים מצד של מחיאות כפיים לאנשים…

אלא מצד של נאמנות לפלסטין.

ומצד של אמונה שהאדמה הזו ראויה שנישאר כולנו בחפוף אחד.

בין חוכמת הניסיון שמסמלת אבו מאזן, לבין חיות האחריות שנושאת אבו ג'יהאד, התקווה הפלסטינית נותרה גדולה מהעייפות, וחזקה מהמשברים, ורחבה מכל ניסיונות ההתמוטטות.

כי פלסטין, שהצליחה מהנכבה, מלחמות, מצורים, פילוג וסערות, גם יכולה ליצור את עתידה.

כי העמים שמתרגלים ליצור את ההיסטוריה…

אינם מפחדים מקושי שלה.

אלא חוצים אותה.