רקעי המלחמה על איראן וההיבטים הגיאו-אסטרטגיים והפוליטיים שלה

בניסיון להבין מה מתרחש במלחמה בין איראן מצד אחד, וושינגטון וישראל מצד שני, עלינו לחזור להתחלה. בהקשר זה נשאל: מדוע לא התערבה וושינגטון בשנת 1979 כדי להגן על בעלת בריתה האסטרטגית "החילונית" שאח איראן מוחמד רזה פהלווי, ולמנוע מהאייתולה ח'ומיני האסלאמי להשתלט על השלטון, במיוחד כאשר ח'ומיני היה שוהה בצרפת ומנהל את העניינים משם?

ולמה שתקו וושינגטון והמערב בכלל, וישראל, במשך 47 שנה על "המולים האיראנים" כשהם מצהירים תמיד כי אמריקה היא "השטן הגדול", מאיימים על מחיקת ישראל מהקיום ומפתחים את המערכות הצבאיות המסורתיות והלא מסורתיות שלהם כולל העשרת אורניום?

מדוע שתקה וושינגטון על היחסים המסחריים והכלכליים המתפתחים בין איראן לבין מדינות המפרץ, במיוחד האמירויות? ולמה שתקה על ההסכם בין טהרן לריאד במימון בייג'ינג ב-10 במרץ 2023? מדוע שתקה גם על מתקפת החות'ים (בעלי ברית איראן) על ערב הסעודית (בעלת הברית האסטרטגית של וושינגטון) בטילים, והשאירה אותה להתערבב במלחמת שחיקה בתימן?

התשובה לכל השאלות הללו טמונה במצב שהגיע אליו העולם הערבי והמזרח התיכון לאחר המהפכה החומינית, שחלקה היה בעקבותיה, ומן הדברים הללו למשל:

1. לא היו נפתחות סכסוכים עדתיים בין השיעים לסונים ודחיפות מיכל העבר.

2. החלשת עיראק ואחר כך הכיבוש האמריקני והשמדת אחדותה הלאומית.

3. החמרה של מלחמת האזרחים בתימן וחלוקתה.

4. השתקת החיים הפוליטיים בלבנון.

5. פגיעות בשטחים הסוריים.

6. העמקת הפיצול הפלסטיני.

7. חיזוק הנוכחות הצבאית האמריקנית במפרץ ובאזור כולו.

8. ריקון מדינות המפרץ על ידי אמריקה ולחץ עליהן בטענה שהיא מגנה עליהם מפני "הסכנה האיראנית".

כל הרווחים האסטרטגיים הללו חשובים לאמריקה ולישראל יותר מההפסדים שלהם במלחמות שניהלו כנגד איראן.

ב"משחק האומות" ובחישובים האסטרטגיים שלהן, לא נחשפים כל היעדים, דבר שמערבב את הקלפים ומבלבל את האזרחים הרגילים בניסיון שלהם להעריך את טיב היחסים בין המדינות ולבינם, והאם מדובר ביחסי חברות או אויבות?

אין ספק שהעם האיראני מרד נגד שלטון השה, והיה יכול לווושינגטון לסייע לשה, אך מה שקרה באיראן בשנת 1979 התרחש במקביל להתערבות הסובייטית באפגניסטן, המהפכה האסלאמית נגד השלטון הנאמן למוסקבה ב-1978, ועזרה של וושינגטון ל"מוג'הדין האפגנים" להילחם ברוסים ולתמוך בהם נגד אל-קאידה.

כל זה קרה משום שוושינגטון הבינה את החשיבות של קיום כוחות אסלאמיים קיצוניים או עדתיים כדי להתמודד עם ההשפעה וההתרחבות הקומוניסטית באזור, ולנצל את האסלאם הפוליטי כדי ליצור פירוד ומחלוקות פנימיות שמצדיקות עוד התערבות מערבית באזור שיש בו את מאגרי הנפט והגז הגדולים ביותר, בנוסף למיקום האסטרטגי.

מכאן קרה חיבור בין המהפכה האסלאמית האיראנית לבין האינטרסים האסטרטגיים של וושינגטון והמערב - מבלי שיהיה הכרח שיהיה הסכם או הבנה מוקדמת - וכל צד, למרות האיבה הגלויה ביניהם, ניסה לנצל את נקודת החיבור הזו כדי להשיג את האינטרסים האסטרטגיים שלו בטקטיקות שונות, שנמשכו עד שוושינגטון וישראל הגיעו למסקנה שיש לצמצם את התפקיד התפעולי של איראן באזור מבלי להפסיק את השלטון לחלוטין.

איראן הבינה שמה שהיא משיגה במדינות הערביות מהכאוס והחמרת הסכסוכים העדתיים היא אינטרס עבור וושינגטון וישראל, אך באותו זמן היא ניצלה את התפקיד הזה כדי לפתח את היכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה ולחזק את השפעתה באזור, במיוחד במפרץ.
במלחמה זו בין הצדדים, שSometimes מגיעה לעיתים עד כדי מלחמה ממשית, כפי שמתרחש עכשיו, שני הצדדים מבינים כי המטרה של איראן אינה השמדת ישראל או סיום קיומה כפי שהיא טוענת; כי הם יודעים שזה לא ניתן להשגה מאחר וישראל היא מדינה גרעינית והיא תשתמש בנשק הגרעיני אם תרגיש שקיומה בסכנה, כמו שידוע לאיראן שוושינגטון והמערב לא יתנו לתבוסה מוחלטת של ישראל עד כדי סיום קיומה. בנוסף, לא אינטרס של וושינגטון וירושלים להפיל את השלטון האיראני לחלוטין אלא להכניע אותו, להחליש אותו וליצור מצב של כאוס בתוכו ובסביבתו, כי הם זקוקים לו ככותרת לזרם השיעי המתחרה עם הסונים, ובכך להמשיך ולחלק את החברות הערביות והאסלאמיות עדתית, ובמיוחד שהוכח שהעוינות והמאבק הדתי העדתי הם יותר קטלניים מהסכסוכים הלאומיים והאידיאולוגיים המסורתיים.

ולכן, לסכסוך יש ערך אסטרטגי; עבור וושינגטון הוא מתבטא בהשתלטות על אזור המזרח התיכון מסיבות רבות, ביניהן המיקום ועושר האזור מנפט וגז, דבר שמחזק את מעמדה בסכסוך עם סין, כמו גם ישנן סיבות סמויות שיש להן ממד דתי הקשור לישראל; ועבור איראן, בהשבת התפארת שלה הפרסית, גם אם דרך חלוקת ההשפעה עם וושינגטון, דבר שזה לא אפשרה האחרונה, יחד עם נטייה דתית עדתית עוינת לערבים.

ובכל מקרה, מה גם שתוצאת הסיבוב הנוכחי של המלחמה, הערבים הם המפסידים, והעולם הערבי והמזרח התיכון לאחר מלחמה זו לא יהיו כפי שהיו לפני כן, והמפסיד הגדול הוא העם הפלסטיני וכל השאיפות של האומה הערבית לאחדות, או אפילו לשמור על ריבונותה על מדינותיה הלאומיות.