על אשליית ההצלה האישית

ברגע שבו ניחוחות הדלק מתערבבים בפחד, ורעש המכוניות המתרקמות לפני תחנות הדלק גובר, לא נראה המראה כלכלי כמו שהוא קיומי. התורים אינם רק תגובה למחסור בחומר, אלא ביטוי לדאגה עמוקה המתגנבת לפרט ודוחפת אותו לשאלה בסיסית: איך אני שורד? כאן, ברגע המוחשי הזה, נולדת מה שאפשר לקרוא לו "אשליית ההצלה האישית"; האמונה שההישרדות אפשרית בנפרד מהאחרים, ושהדרך לביטחון עוברת על פני אחרים, ולא דרכם.

אשליה זו אינה חדשה. בעמק הפילוסופיה המודרנית, אנו מוצאים אצל תומאס הובס תפיסה קודרת של האדם במצב הטבע, שם "מלחמת כולם נגד כולם", ושבו ההישרדות נתפסת כתלויה בכוח ובפחד. בהקשר שונה, ז'אן-פול סארטר מזהיר כי כאשר האדם מושלך לעולם ללא ודאות, הוא עלול לבחור להיכנס לתוך עצמו, בורח מעול האחריות הקולקטיבית. ואילו זיגמונד באומן מתאר את זמננו כ"מודרניות נוזלית", שבה קשרים מתפרקים, והאדם הופך לפרויקט עצמאי, השואף לשרוד בעולם משתנה ללא עקרונות.

אך מה שקורה לפני תחנות הדלק מתרגם את המחשבות הללו למציאות מוחשית. התשוקה כאן אינה רק של מי שמחבוק או מעלה מחיר, אלא באותו רגע שבו הפחד הופך להתנהגות קולקטיבית: כל פרט מנסה למלא יותר, להקדים יותר, להבטיח לעצמו מרחב בטוח, אם גם קטן. והנה, האחר אינו שותף במשבר, אלא סיבה לו.

אולם התנהגות זו, על אף فردנותה הגלויה, היא למעשה תוצר של מערכת רחבה יותר. כשנעצרות מדיניות קשות, המגיעות עד כדי איום על חייהם של האסירים הפלסטינים, וכאשר האדם עצמו הופך לנושא של החלטה פוליטית, לא רק צד בה, אז ההרגשה הכללית של שברונדיות מתעצמת. הפרט כבר לא מתמודד רק עם משבר כלכלי, אלא חי תחת איום תמידי על משמעות קיומו. בהקשר כזה, ההסתגרות לעתים היא תגובה מובנת, אך היא נשארת מוגבלת.

אלבר קאמי אומר כי "האבסורד נולד כאשר רצון האדם למשמעות נתקף בשתיקת העולם". ובמקרה שלנו, העולם לא נראה רק בשתיקה, אלא גם קשה. עם זאת, קאמי לא ראה בצעד אחורה פתרון, אלא במרד המודע, ביצירת משמעות דרך פעולה, ולא בריחה. וכאן, מתגלות גבולות ההצלה האישית: היא אינה פתרון כמו שהיא דחיית המשבר.

הפרט שממלא את מכוניתו היום, לא יוכל למלא אותה מחר אם המערכת שתומכת בו בציוד תהרס. ומי שמחבוק, תורם להעמקת המחסור שהוא פוחד ממנו. ומי שנפנות מהקולקטיב, מחליש את המבנה המגן עליו. כך, ההצלה האישית הופכת למעגל סגור: ניסיון לשרוד המייצר עוד סיכון.

הפילוסופיה החברתית מאשרת את האבסורד הזה. האדם, כפי ש רואה אמיל דורקהיים, לא מוגדר רק על ידי תודעתו האישית, אלא על ידי השתייכותו לקבוצה המספקת לו משמעות ויציבות. כאשר הקבוצה הזו מתפרקת, משפע מה שהוא מכנה "אנומיה" או אובדן הנורמות, כאשר ההתנהגות האישית נעשית לא מאורגנת, והחוקים הלא כתובים שמארגנים את החיים המשותפים מתמוטטים. מראה ההתמודדות, אם כן, אינו יוצא דופן, אלא תוצאה טבעית של התמוטטות החוקים הללו.

עם זאת, לא ניתן להסתפק באבחון המשבר. האתגר האמיתי הוא בשיקום האיזון בין הפרטי לקולקטיבי, בין הצורך הלגיטימי להצליח, לצורך המוסרי בסולידריות. ההצלה, אם יש לה להתממש, לא יכולה להיות אישית לחלוטין, ולא קבוצתית בכוח, אלא אינטראקציה בין השניים.

בטווח הקצר, החברה זקוקה להחזיר את המינימום של הסדר: חלוקה הוגנת, פיקוח פעיל, והודעות ברורות שמביאות לבניית אמון. כי האמון אינו מושג מופשט, אלא צורך מעשי על מנת שהשוק והחברה יעבדו יחד. ואילו בטווח הארוך, השאלה חורגת במילים מהדלק לכדי הגדרת מחדש של הקשר בין האדם לחברה שלו, בין הצורך לערך, בין הצריכה למשמעות.

חנה ארנדט כותבת כי "הדבר המסוכן ביותר במשברים אינו שהם חושפים את חולשתנו, אלא שהם עשויים לגרום לנו להתרגל לה". כאן נמצא הסיכון האמיתי: שההתמודדות תהפוך לטבעית, והתשוקה תהא מוצדקת, וההצלה האישית תהפוך לתחליף לפעולה קולקטיבית.

לא ניתן להתכחש לקסם של ההצלחה האישית, במיוחד ברגעים של פחד. אך היא נשארת, במהותה, אשליה שברירית. כי האדם, مهما ינסה, לא יכול לשרוד לבד בעולם התלוי בקיומו על אחרים. ובין התור לדלק להחלטות הפוליטיות, נקבע גורל יותר עמוק: או שניכנס לאשליית ההצלחה, או שנחדש את משמעותה של הישרדות משותפת.
בסופו של דבר, ההצלחה האישית עשויה להיראות מוקסמת ברגעים של פחד, אך היא, במציאותה, דרך מבודדת המובילה לעוד שברונדיות. רק התודעה הקולקטיבית, המגובה במדיניות הוגנת, יכולה להפוך את המשבר מרגע של התפרקות להזדמנות לבנייה מחדש של מה שנשחק.

אז, רק אז, לא תהיה ההתמודדות השפה השלטת, אלא הארגון. ולא יהיה הפחד היא המניע, אלא האמון. ולא תהיה ההצלחה האישית, אלא המשותפת… כפי שהיא צריכה להיות.