חוק הוצאות להורג של אסירים: סוף ההיגיון של חילופי אסירים ותחילת תקופה קשה יותר

אישור חוק המתיר הוצאות להורג של אסירים אינו צעד تشريתי עובר בלבד, אלא שדרות מסוכנות פוגעות בליבת הערכים שעליהם מבוסס המשפט הבינלאומי ההומניטרי. החוקים הללו, שנכתבו לאחר ניסיונות אנושיים קשים, אינם נועדו להסדיר את הרצח, אלא לצמצם את האכזריות של המלחמות ולהגן על האדם גם בתנאים הקשים ביותר.

אסירים לפי אמנות ז'נבה אינם צד בשדה הקרב לאחר שנלכדו, אלא הם אנשים חסרי חופש שנהנים מלטובות ברורות בראשן הזכות לחיים והגנה מפני כל צורת הוצאות להורג שרירותיות או נקמה. לפיכך, חקיקת הוצאות להורג גוזרת על העקרונות הללו מבסיסם והופכת את האסיר מישות מוגנת לאמצעי במשוואת הנקמה, deterrence ועונש.

אי אפשר לראות את החוק הזה בנפרד מההקשר הרחב שבו הולכות ומתרבות הדיווחים המשפטיים המתעדים הפרות מתמשכות נגד אסירים, הן במהלך המעצר והן במהלך ההחזקה. בצל המציאות הזו, הענקת אופי "חוקי" לעונש ההוצאה להורג מעוררת חששות ממשיים מהרחבת מעגל ההפרות במקום לצמצם אותו.

בנוסף לכך, החוק הזה נושא השלכות אסטרטגיות מסוכנות שאינן מוגבלות לצד אחד אלא נוגעות גם לישראל. הניסיון ההיסטורי במאבק הזה ובמאבקים אחרים מצביע על כך שמסמך האסירים תמיד גילה להיות אחד הכלים החשובים ביותר להפחתה ולהפניית ערוצי מו"מ דרך עסקאות חילופי אסירים. על כן, אישור הוצאות להורג של אסירים אינו נוגע רק למטרות האסירים הפלסטינים, אלא מתממש למעשה כפסק דין הוצאות להורג גם על כל האסירים הישראלים הפוטנציאליים בעתיד, כאשר הוא גוזר על רעיון החלופה מהשורש וסוגר את הדלת בפני כל הסדרים הומניטריים.

אי אפשר להתעלם מההיבט ההיסטורי בהקשר הזה, כשנראה מנסיונות במאבקים שונים מהמדינות שהתודחה כי מדיניות הוצאות להורג לא הובילה להחלשת רצון העמים או לסיום צורות המאבק, אלא הפכה לעמקתו והרחבתו. ההיסטוריה, כולל התקופה של המנדט הבריטי בפלסטין, ראתה מקרים שבהם בוצעו פסקי דין הוצאות להורג נגד לוחמים, אך זה לא סיים את התנועה הלאומית, אלא הפך את אלה לסמלים לאומיים חקוקים.

הזכרון של הוצאות להורג של שלושה השאידים, מוחמד ג'מג'ום, עאטה אל-זיר ופיוד חיגאזי במה שמוכר כ"יום שלישי האדום" עדיין נוכח בתודעה הקולקטיבית, כיוון שהיה רגע משמעותי שהגביר את נוכחות הרעיון הלאומי ואישר את ערכי ההקרבה בזכרון הציבורי במקום להחליש אותם, מה שמעיד על כך שסוגית מדיניות כזו יכולה להשיג את המנוגד למטרותיה ולחזק את שורשי הסכסוך במקום להכיל אותו.

בעוד אנו נמצאים בחוסר אופק לחילופי אסירים, האסיר מפסיק להיות ישות עם ערך למשא ומתן, דבר שמגביר את הסיכון להסלמה ומפחית את הסיכויים לשמור על חייו. במקום שהמעצר יהווה אמצעי לחץ לקראת פתרונות, הוא הופך לגורם שמוביל לעוד אכזריות ומסובכות בסכסוך, ובמובן הזה החוק הזה אינו מהווה איום לצד אחד בלבד, אלא מבטל את החוק הבינלאומי ומעמיק את מעגל הסכנה ומגביר את הסיכון של כולם לתוצאות קשות, כשהחיים של האסירים הופכים לשבויים של מדיניות סגורה שאינה משאירה מקום לכל פתרונות רציונליים או הומניטריים.

בזירה הבינלאומית, התפתחות זו מעוררת שאלות עמוקות לגבי אמינות המערכת הגלובלית: איך ניתן להגן על מערכת חוקית שאינה זוכה לתגובה כללית לאור החששות הפוליטיות? מדוע יש צעדים נוקשים המוטלים על צדדים מסוימים מתחת לכותרת של כיבוד החוק הבינלאומי, בזמן שמושקעים מה שנראה כהפרות צלולות כאשר הם מתבצעות על ידי ישראל?

הכפילות הסטנדרטית לא רק מחלישה את האמון במוסדות הבינלאומיים, אלא גם ומרוקנת את החוק עצמו מתוכנו: צדק שאיננו מוחל על כולם הופך לכלי פוליטי והחוק שמשתמשים בו בצורה סלקטיבית מאחסן את הלגיטימיות המוסרית שלו.

בסוף, לא מדובר רק על דחייה של חוק מסוים, אלא בהגנה על עיקרון בסיסי: שראיית האדם אינה נופלת בזמן מלחמה, וכי ההגנה על האסירים אינה אפשרות פוליטית אלא מחויבות חוקית ומוסרית, וכל ניסיון לערער על העיקרון הזה אינו מהווה איום רק לצד אחד, אלא פוגע ביסודות שעליהם מבוסס כל המערכת הבינלאומית.