חמישים שנה ליום האדמה: משברLeadership פלסטינית ומלכוד היסטורי של הפרויקט הציוני

יום האדמה, לציון חמישה עשורים מאז, אינו רק שחזור של אירוע היסטורי, אלא מראה מרוכזת של מהות הסכסוך הפתוח בין העם הפלסטיני לבין הפרויקט הציוני. מאז 30 במרץ 1976, כאשר הפלסטינים במקומות 1948 התקוממו למען אדמתם מול מדיניות החרמות והיהוד, הוקנה עובדה מרכזית: שהסכסוך הוא, בעיקרו, סכסוך על אדמה כהווייתה, זהותה ועתידה.

יום האדמה לא היה רק הפגנה, אלא רגע מכונן שחידש את הזהות הלאומית האחידה, והעביר את הפלסטינים שבפנים ממקום השוליים למקום של שחקן לאומי, והגדירם מחדש כחלק אורגני מהמשוואה של הסכסוך. מאז אותו יום, האדמה לא הייתה רק נושא במחלוקות, אלא הפכה לזירה מתמדת לניסיון להטיל טיול פוליטי וחוקי להוצאת הפלסטיני מגיאוגרפיה שלו.

מהמאבק الجماי לי שאלת ההנהגה

 יום האדמה יצר רגע של שינוי בתודעה הפלסטינית בתוך המקומות 1948, כאשר המאבק עבר ממצבי הפגנה מבודדים לפעולה جماית מאורגנת, אשר ייסדה לראשונה את העיקרון שההמונים הפלסטינים בפנים אינם שוליים במאבק, אלא חלק מהותי מהמשוואה של ההתנגדות הלאומית הכוללת. מאז מועד זה, הוקנה תפקיד זה בתחנות מאוחרות, הבולטת שבהן היא התמיכה הפוליטית והמוסרית שלה בהתנגדויות הפלסטיניות, והמשך ההגנה על האדמה והזהות מול מדיניות החרמות וההפרדה.

יום האדמה יצר מעבר איכותי אל פעולה جماית מאורגנת בתוך המקומות 1948, בעוד שהאינתיפאדה הגדולה, בסוף שנות השמונים, מייצגת את שיא הפעולה הלאומית הכוללת בגדה ובעזה, בהנהגה פיזית מאוחדת שהצליחה לייצר תוכנית מאבק מגובשת במסגרת ייחודית של אש