במשמעות יום האדמה

חוגגים את יום השנה ה-50 של יום האדמה, אותה מופת נצחית שכתבו בני העם הפלסטיני בתוך הארץ בשנת 1976, מאשרים בה שצעדי "הישראליזציה" וכפיית המציאות וההגליה שביצעה התנועה הציונית מאז תחילת המאה הקודמת והושלמה בהכרזת (העצמאות) בשנת 1948, אינם אלא מיתוסים וחלומות שווא שמטרידים את ההנהגה של אותה תנועה השואבת מכוח השחתת הזכויות ורציחות דמים, ובנתה את אמונותיה על יסוד ריקון האדמה בכוח מבעליה החוקיים. איזו (מדינה) נבנתה על התרמית וההגליה על חורבות עם אחר! ולאחר מכן ככפו את השלטון הצבאי ומה שקרה לאחר מכן במעברת קפר קאסם בשנת 1956, ולאחר מכן לקחו את האדמה והבתים על ידי הסוכנות היהודית וחרימו כל דבר שיש לו קשר לערבים, ונשאון מימי (נעלעים) כלומר בני الوطن ובעליו שנאלצו לגלות מכורח הטרור וההרצח שהפעילו המחתרות הציוניות על הכפרים והעיירות ונמחקו על מנת לכפות על התושבים לעזוב.

במשמעויות המופקות מיום האדמה, כפי שהכריז המנהיג הלאומי המתקדם שזכה לאלמוות, תופיק זיאד, בערב ההכרזה על החרמת אדמות הארץ כחלק מתכנית ההיהוד של הגליל, ואמרתו המפורסמת "העם החליט בשביתה". זו הייתה ההתקוממות המפוארת של מרץ ונפילתם של השהידים משלושת ימי האדמה - סח'נין, ערב'ה, דיר חנא, היה עוד עדות לכך שיש עם קדוש המחובר לאדמתו, בניגוד לטענות הכובש, שהאדמה ריקה ואין בה איש, כמו גם האחדות של העם, כוחותיו החיוניים המסודרים והמגוון הרחב של הקהילות עם ההשתייכות הגבוהה, שפרצו את הזעם הנפלט כדי לבשר כי לאדמה הזו יש מי שמגן עליה, היא יצרה את ההבדלים ואת האירוע שיישאר וישאר.

היום, באמצע מה שהאדמה עוברה על פני הפצע והדם הנשפך בצד الوطن, אנחנו זקוקים להורות לקחת לקח, באמת, בדיבור ובמעשה, כי האדמה היום כמו שהייתה היא עיקר הסכסוך הפתוח עם חוליות המתנחלים המשתלמים מאותן תכניות רעות לנקוי האדמה ומאחוריהם ממשלה קיצונית המספקת להם את כל האמצעים المالية, הצבאיים והכיסוי הפוליטי והאידיאולוגי. כיצד לא? הם ממש ידם המכה לה בגדה המערבית ובירושלים, לאחר שהאמינו שהשמדת ההמונים בעזה הצליחה לעקר את המודעות ולהשית את הרצועה מהגדה וירושלים ולנוער מה שנשאר ממנה על ידי בניית והקמת התנחלויות עליה, כאילו שטח האזור שנקרא אזור C מהווה כ-60% מהגדה המערבית, ויותר הוא אוכל חלק חלק מהשאר הקטן! ההתנחלויות הרעיות בעמק הירדן ובמסאפר יטא, ומתקפות על הכפרים והעיירות, הפרות על עשרות כפרים במהלך החג בימים האחרונים, יותר מ-45 כפרים ועיירות וחמרי באי-התקפות, והתקפות הברוטליות הממשכות בהתאם לתכנית הסיפוח, לא ניתנים להבחנה בין אזור C לבין כל אזור אחר, הכותרת היא כיבוש כולל בכוח הצבא וההגליה עם עליית החלטות ההריסה והחרמת האדמות, המוסדות לזכויות האדם מתארים כי זהו הרחב ביותר מזה עשרות שנים, והשאיפה להביא לסיום הנוכחות הפלסטינית שחשוב שהפכה מאוימת באופן ממש על ידי הצגה העובדות והעובדות בשטח, מצב העניינים המקובל שעל ידי הגופים המוסמכים מצביע על מדדים מפחידים ומסוכנים לראשונה, כמו למשל במחוז סלפית, מספר המתנחלים עולה על מספר התושבים, ואילו מספר ההתנחלויות גם הוא גדול ממספר הכפרים הערביים בה. השאלה הקשה שנשאלת בפני כולם, מה לעשות?

ופה נראה שהתשובה שאין להתבלבל בה, היא שהדרך היחידה בין האפשרויות הזמינות לפלסטינים היא לעבוד על תוכנית לאומית לוחמת ולשנות את הכלים שכבר לא מתאימים באופן המסורתי הרגיל, כמו גם האמצעים העממיים הקודמים זקוקים עכשיו לבחינה רצינית לאור האמללה של המתנחלים ופקודות הצבא לפתוח באש להריגות ישירות, ובכך הפתרונות מוגבלים בתוך המסגרת הזו, לכן חשוב לחזור לעבוד ולמצוא דרכים חדשות דרך ועדות הגנה ושמירה ולעבוד על שיתוף פעולה של כולם: מועצות מקומיות, ועדות ומוסדות בסיסיים ותושבים, ולתמוך בהם על ידי מתן כל המניעם לעבודה ויוזמות מקומיות, ולעודד פרויקטים שיכולים לחזק את יסודות ההתנגדות, בנוסף לכך להקצות תקציבים למרות החסר של האפשריות בגלל הסנקציות הכספיות, לצד עבודה ברמה הפוליטית כדי להמשיך במאמצים מול ארובות האומות המאוחדות והגופים הבינלאומיים כדי להפעיל את המענה החוקי והקמפיינים של החרמת הסנקציות על מדינת הכיבוש ואכיפת החוק הבינלאומי.

המוסר הנחרץ ליום האדמה הוא לשמור על סובלנות לאומית ועממית לאור שינויים והפיכות באזור ובעולם ולשמור על הזכות ועל הקיום וההישרדות במלחמה קיימת ונצחית, שנשמרת על ידי הדורות ושמורה זה אחר זה, כהדגמה על הזכות ועל עומק ההשתייכות והקיום וההגנה המוצדקת על הזכויות והזהות.