בין ביטחון לפוליטיקה: מצרים מגדירה מחדש את יחסיה עם חמאס

הזירה התקשורתית במצרים חווה לאחרונה עלייה בולטת בחומרת השיח כלפי תנועת חמאס, בהתפתחות שנראית לא כמשהו חולף או בנפרד מההקשר האזורי המوتر. אז Timing, אופי המסרים וחזרתם, כולם מרמזים שהעניין חורג מכיסוי תקשורתי של אירוע ביטחוני, והולך לכיוון של הכנה לשינוי רחב יותר בגישה המצרית כלפי התנועה.

הבהלה עם קטעי וידיאו המכילים הודאות המיוחסות לאנשים הקשורים לאחים המוסלמים לגבי קבלת הכשרות בעזה, מחזירה לשולחן את תסבוכת היחסים בין קהיר לעזה, ומעלה שאלות מהותיות לגבי האם המסרים הללו מהווים התחלה של שלב חדש של לחץ פוליטי וביטחוני.

מאז 2013, אימצה המדינה המצרית מדיניות נוקשה כלפי האחים המוסלמים, והחשיבה אותם כאיום ישיר על הביטחון הפנימי. במסגרת זו, לא הייתה רצועת עזה רחוקה מהחישובים הביטחוניים המצריים, בשל הגאוגרפיה וההשתלבות הפוליטית. עם זאת, קהיר הקפידה במהלך השנים האחרונות לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם חמאס, מונעת מתוך שיקולים פרגמנטריים הקשורים לתפקידה כמתווך מרכזי בתיק הפלסטיני, ודאגתה ליציבות גבולותיה המזרחיים.

אולם מה שמשתנה היום, ככל הנראה, הוא לא רק רמת השיח, אלא גם אופי המסרים עצמם. התקשורת, במקרים כאלה, אינה פועלת בנפרד מכיווני המדינה, אלא שהיא משמשת לעיתים קרובות ככלי להכנה של דעת הקהל לפני המעבר לצעדים רגישים יותר. ומכאן, ניתן לקרוא את ההסלמה הזו כجزء מתהליך של הגדרה מחדש של האיומים, וסידור מחדש של העדיפויות לאור השינויים האזוריים.

ואי אפשר להפריד את השינויים הללו מהסביבה האזורית הרחבה יותר, שבה מתערבבים תיקי עזה עם יחסי מצרים עם ישראל ועם טורקיה, בנוסף לאיזונים מורכבים המכתיבים את תפקידי השחקנים האזוריים. לאור המשוואה הזו, נראה שקהיר שואפת ליישום מחדש מחושב, מספק לה מרחב גדול יותר לשלוט על גבולותיה, מבלי לוותר על תפקידה التقليדי כמתווך חיוני.

עם זאת, לא סביר שמצרים תלך רחוק מדי לכדי ניתוק מוחלט מחמאס, כי זה סותר את הצרכים של המציאות הגיאוגרפית והפוליטית. אבל מה שעשוי להתרחש הוא מעבר הדרגתי ממדיניות "תיאום זהיר" ל"לחץ מאורגן", שבו נעשה שימוש בכלים תקשורתיים, פוליטיים וביטחוניים כדי להתאים מחדש את הקשרים לפי תנאים חדשים.

בסיכום, לא נראה שהמתרחש הוא רק קמפיין תקשורתי חולף, אלא קרוב יותר לסימן לשינוי בכללי העימות בין מצרים לחמאס. שינוי שלא בהכרח יהיה עימותי, אבל משקף ניסוח מדויק של הקשרים, ברגע אזורי של רגישות גבוהה, שבו מתערבלים החשבונות הביטחוניים והפוליטיים, ומדיניות נחתכת על פי האיזונים המורכבים ולא על פי סיסמאות.