חמאס בין איראן וקטר: משוואת האיזון הקריטי בזמן מלחמות

תנועת חמאס חווה כיום אחת מהרגעים הפוליטיים המורכבים והרגישים ביותר מאז הקמתה, וזאת בצל המלחמה הישראלית-אמריקאית הנוכחית והשלכותיה אשר מאלצות רישום מחדש של המפה הכוללת של הבריתות במזרח התיכון.

התנועה, אשר עדיין לא יצאה מלהבות מלחמה הרסנית בעזה, оставила آثار katastrofיות ששורדות על הפלסטינים והתשתיות, מוצאת את עצמה עכשיו מול מבחן פוליטי רגיש מאוד, שלא מסתכם רק בניהול הבריתות האזוריות הסותרות שלה, אלא כולל גם כיצד לקיים את ההסכמים והמחויבויות המוטלות עליה, הכוללים התחייבות להליכים מסוימים וקפדניים, כמו פירוק נשק ועזיבת שלטון עזה, ואם לא, אז התחלת השלב השני של כל הסכם, כולל נסיגה ישראלית מלאה ותהליכי שיקום נרחבים, תהיה בסכנה ובסיכון. המציאות הכואבת הזו גורמת לכך שהלחץ הפנימי על התנועה אינו פחות חשוב מהלחצים האזוריים, ומקשה על האיזון המסורתי בין טהרן לקטאר.

בימים האחרונים, נפלטו מהתנועה עמדות פוליטיות שיכולות להיראות שונות על פני השטח. מצד אחד, חמאס מיהרה לגנות את המלחמה על איראן והצהירה בפירוש שהיא עומדת לצידה, עמדה שאי אפשר לראות בה פשוט ביטוי פוליטי חולף, אלא השתקפות להכרת עומק בתוך חדרי התנועה כי הקשר עם איראן היה מהווה עיקר יסודי ומהותי ביכולתה לשרוד ככוח צבאי ופוליטי, במיוחד בצל המשך העימות עם ישראל בעזה ובגדה המערבית.

על פני שנים רבות, שיחקה איראן תפקיד מרכזי בתמיכתה בתנועה דרך הכשרה צבאית מתקדמת, חימוש איכותי וסיוע כספי נדיב, מה שסייע בבניית יכולות צבאיות שאפשרו לה להתמודד עם ישראל ולפתח משוואות הרתעה. על בסיס זה, חמאס רואה במלחמה על איראן איום ישיר על ישות ועל ציר אזורי שהיא רואה את עצמה כחלק עיקרי ממנו, והיא בטוחה שכל פגיעה אסטרטגית באיראן תשפיע בהכרח על יכולותיה העצמאיות ועל עתיד מה שנקרא "ציר ההתנגדות".

אך, באותו הקשר זמני, יצא מהתנועה מצב רוח נוסף בולט בו היא קראה להימנע מהתנהגות נגד מדינות המפרץ הערביות והדגישה את "קדושת הדם הערבי". הצהרה זו אינה יכולה להיקרא בנפרד מהקשר האסטרטגי החיוני המחבר בין התנועה למדינת קטר, שהפכה בשנים האחרונות למקלט הפוליטי והבטוח העיקרי למנהיגות חמאס בחו"ל.
קטר סיפקה לתנועה מה שלא הצליחו מדינות אחרות לספק; מרחב פוליטי בטוח, ויכולת גבוהה לתקשר עם צדדים אזוריים ובינלאומיים שונים, נוסף על תפקידה המרכזי כאופציה היחידה במתווכות הנוגעות לעזה. לכן, אובדן מקלט זה נחשב לחמאס להרפתקה בלתי מובטחת בתוצאותיה.

ואכן, כי טורקיה הציעה הקלות שונות למנהיגות התנועה, היא עדיין עבור חמאס סביבה פוליטית פחות יציבה ואמינה בהשוואה לקטר, שהצליחה לשמור על איזון מדויק ויציב ביחסיה הבינלאומיים האזוריים. שני המובילים הללו מבהירים את גודל הלחץ העצום שחמאס חיה בתוכה לאור השונות בדעות הפנימיות שלה, בין מה שמכונה "זרם החוץ" המיוצג על ידי אחד מהמובילים הבולטים שלה, חאלד משעל, המחפש איזונים עם המדינות הערביות, ובין "זרם הפנים" הקשור בהנהגת עזה המכוונת לתוצאות המלחמה וללחצי השדה באופן ישיר ומחזיקה בברית עם איראן כאופציה צבאית להישרדות.

ההפרדה הזו אינה בהכרח מצביעה על קיום של פיצול ארגוני חד, אלא היא חושפת בעיה פוליטית אמיתית: כיצד יכולה תנועה מוכה ומוצפת לשמור על רשת הבריתות הסותרות שלה בעידן שבו הכוחות משתנים בקצב מהיר? במיוחד שהמלחמה שהתלקחה לאחר ה-7 באוקטובר פתחה שלב חדש בסכסוך, אותו ניצל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לדבר על עיצוב מה שהוא מכנה "המזרח התיכון החדש", שהיא חזון הנתמך בצורה ברורה על ידי دونלד טראמפ ומטרתו להפסיק את הכוחות המתנגדות לדרכו.

בהקשר המסובך הזה, נראות כל האפשרויות של חמאס יקרות ובעלות מחיר; ויתור על איראן פירושו הפסד של המקורות החשובים ביותר של תמיכה צבאית ולוגיסטית, בעוד התרחקות מקטר עשויה להקשות על התנועה בנתק פוליטי ודיפלומטי מעכב. בין שני האפשרויות הללו, מנסה התנועה ללכת על חוט דק מאוד של איזון לא בטוח, נאחזת באופציה שלה למרות המחיר הכבד ושינויים במזג האוויר האזורי, מתבססת על "פרגמטיזם" היסטורי שמנסה תמיד למצוא פתרונות ביניים בין הדעות הסותרות.

ומנגד, ישראל עוקבת אחרי העמדות האחרונות של חמאס כעדות מוחשית לגודל הלחץ הפוליטי סביב התנועה. חלק מהאנליסטים הישראלים מאמינים שחמאס מנסה לשמור על מדיניות "ריבוי בעלי ברית" בין איראן שסיפקה כדורים וטילים, ובין קטר שמספקת את הכובע הפוליטי. אך המלחמה הנוכחית מקשה על איזון זה יותר מכל פעם אחרת, שכן ישראל מהמרת שהמשך הלחץ הצבאי והפוליטי יביא בסופו של דבר להחלשת יכולת התנועה לשלב בין הקשרים הללו, ואף עלול להוביל אותה למאבק פנימי חריף בין השאיפות של מנהיגות החוץ לבין המציאות של מנהיגות הפנים.

האם השאלה המופיעה כיום היא: עד מתי תוכל האיזון הזה להחזיק באזור שמשנה את בריתותיו במהירות חסרת תקדים? האם תצליח חמאס לשמור על קשרים המסובכים שלה, או שמא השינויים המתרחשיים ייכפו עליה בסופו של יום לבחור בין נתיבים מתנגדים?

העמדות האחרונות שיקפו הניסיון הברור לשמור על חוט מול הימנעות מקשרים אזוריים, במקביל לניסיון להכיל את הלחץ הפנימי הדורש מהתנועה לקיים מחויבויות ולהבטיח את הנסיגה הישראלית מעזה, את המשך שלב השיקום ואת המשך השקט. עם זאת, הצלחה של משוואה זו תישאר תלויה ביכולת התנועה למניפולציה בסביבה המשתנה במהירות, שבה בריתות יציבות אינן מובטחות, ושמירה על האיזון בין טהרן לקטאר עשויה לעבור ממרכז במדיניות לאחת מהאתגרים הקיומיים הקשים ביותר שיגיעו אל התנועה בשלב הבא.

במרחב מודרני בו מגדירים מחדש את האיזונים הפוליטיים והביטחוניים בעוצמה, עשויה חמאס למצוא את עצמה נדרשת להגדיר מחדש את מקומה, לא רק כאופציה פוליטית, אלא גם כבעיה אסטרטגית שתגדיר את מרווח התנועה שלה ואת יכולתה לשרוד בשנים הקרובות, בדיוק כפי שהחל בכך עם הלחץ הפנימי לשמור על שקט ולהבטיח התחלת השיקום של מה שהמלחמה הרסה.