מפות הדם: עקרון ההתרחבות במעשה בעידן השחצנות

בעוד הטילים רודפים את החזית הפנימית הישראלית, הבולדוזרים רודפים את גבולות האזור כדי לציירם מחדש בדם ובגירוש. תחת כיסוי עשן המלחמות הלהוטות, ממרצועת עזה ועד جنوب לבנון, ועד לגבעות יהודה ושומרון ולגולן, מקיימת ממשלת הכיבוש משהו מעבר להגנה ביטחונית, זהו עקרון הסיפוח הזוחל.

הלילה שבו נפלו הטילים האיראניים על "רמת גן" לא היה סבב נוסף של חילופי ירי, אלא היה רגע חושף למציאות מורכבת שבה חי המצב הפנימי הישראלי, תקוע בין פטיש ההתשה לסדן ההטעיה המודיעינית. בעוד העשן מיתמר ממרכז ישראל ופצצות חיזבאללה נופלות בצפון בתיאום שמעיד על שיקום מהיר של יכולות הארגון, הייתה שם מלחמה נוספת מתנהלת בצל; מלחמה שלא משתמשת רק בטילים, אלא גם בבולדוזרים, צווים לפינוי, ומדיניות "המצב הקיים" כדי לצייר מחדש את גבולות האזור.

מה שמתרחש היום חורג מתגובה ביטחונית לאירועים של השביעי באוקטובר. אנחנו ניצבים מול עקרון פוליטי ומדיני מגובש שמאמצת ממשלת הכיבוש, שאפשר לכנותו "עקרון ההתרחבות במעשה", והוא מבוסס על תודעה ימיןית לפיה הרתעה טכנולוגית קרסה, ושהגיאוגרפיה בלבד היא מה שתבטיח את הביטחון העתידי, אפילו אם המחיר הוא טיהור אתני, עקירת בני אדם ושינוי זהות האדמה.
בעקבות זאת, בדרום לבנון, התמונה נראית סוריאליסטית; בעוד שחשיכה מכסה את המבצעים הקרקעיים, עולה על פני השטח אסטרטגיית האדמה החרוכה.

המטרה המוצהרת היא לדחוק את חיזבאללה מאחורי הליטאני, אך המעשה בפועל מעיד על רצון ליצור אזור חיץ ריק מתושביו, כדי להפוך את הכפרים הגבוליים לנקודות התבססות צבאיות קבועות. שר ההגנה ישראל כ״ץ לא נרתע מהשתעשעות עם סיפוח אדמות לבנוניות, במקרה שנוגד כל קו אדום בינלאומי, כאילו העונש על חוסר הפירוק מנשק הוא החרמת הגיאוגרפיה.

סצנריו הלבנוני הזה אינו מבודד ממה שמתרחש ברצועת עזה, שם הפכה הרצועה למעבדה למדיניות חלוקה וגירוש. שליטה על כמעט חצי משטח הרצועה תחת השם אזורים מפיקים, אינה מהלך זמני, אלא היא ניתן לומר בולעני לגיאוגרפיה הפלסטינית. ביהודה ושומרון, מתקיימת נַקְבָּה שקטה, שבה חיילים ומתנחלים משתפים פעולה בפינוי קהילות נודדות ושליטה על אדמות מרעה, כדי לבנות מציאות התנחלותית שבה רעיון המדינה הפלסטינית הופך לזקן היסטורי.

אך השאלה הגדולה היא: האם לישראל יש את הכוח להמשיך לשלוט באזורים הללו?

בהיבט הטכני, עשוי היתרון הטכנולוגי והכיסוי הפוליטי האמריקאי להעניק סוג של קיימות זמנית, אך ההיסטוריה אומרת את ההיפך. אחיזה של האדמה בסביבה עוינת היא מיצוי אין סופי של המשאבים האנושיים והכלכליים, שהופך את החיילים למטרות קבועות במלחמת גרילה ללא כללים. כמו כן, הבידוד הבינלאומי שעשוי לנבוע ממדיניות הסיפוח הגלויה עשוי להפוך את ישראל למדינה מבודדת חוקית, גם אם היא זוכה בתמיכה מוושינגטון.

ישראל מתהמרת היום בגיאוגרפיה לתיקון ביטחון אבוד, תוך שהיא מציבה את עצמה בפני שני מסלולים, שניהם מרירים: אחד הוא סיפוח שמוביל להתפרצות אזורית מקיפה, והשני הוא התשה שמסתיימת בנסיגה כפויה שמחזירה את התמונה של שנת 2000. בין חלומות ההתרחבות והחובה של עמידה בשטח, המפות הללו שאותן מדממים נותרות פשוט עובדות זמניות תלויות על תחום התהום, מחכות שההיסטוריה תרשום את המילה האחרונה שלה לגבי הכדאיות בהימור על האדמה مقابل ביטחון שלא ייתן הגיאוגרפיה למי שיזרע אותה בגירוש.

והנורא מכל הוא המצב הערבי אל מול ההתרחבות הזו. הפרויקט הישראלי אינו מצר רק לבנון, השטחים וגאז, אלא מתפשט מזרחה ומערבה בניסיון לשנות את מאזן הכוח באזור.
ובכל זאת, נראה שהמצב הערבי מבולבל ומהסס אל מול התשוקות הללו, לנוכח תחושת אכזבה הולכת ומתרקמת מהעמדה האמריקאית, בעיקר לאחר התמיכה שהעניק הנשיא דונלד טראמפ לממשלת בנימין נתניהו, שהעניקה לה חלק גדול מהשחצנות הפוליטית והצבאית.

נראה כי וושינגטון שחררה את ידו של נתניהו להרחיב את היקף ההתמודדות ולצייר את המציאות האזורית בכוח, על חשבון ביטחונן של מדינות האזור, כולל מדינות המפרץ, מצרים וירדן. ובכל זאת, עדיין רבות מהמחלוקות הערביות מהמרות על התפקיד האמריקאי, למרות הניסיונות החוזרים שהראו כי כיסוי פוליטי זה לא היה מעולם מחסום אמיתי לעדכנית הישראלית, אפילו בעידן ההסכמים לשלום וההסכמים האברהאמיים. כך מוצא העולם הערבי את עצמו מול מציאות חדשה, שגבולותיה מצויירים באש, בעוד שההחלטות להיתקשות נשמרות להמתנה לאיזונים שלא יגיעו, כי המפות שהן מצויירות באש עשויות להנחית מציאות זמנית, אך לרוב הופכות בהיסטוריה לקווי מקלע חדשים ולא לגבולות שלום.