האשליה של המושיע

 
מאז פרק הבכורה שלו, "מולנא" הציג את עצמו כעבודה דרמתית שעוברת מעבר לסיפור המסורתי למרחב יותר מעורפל ונועז, שבו הפוליטיקה מצטלבת עם הפילוסופיה, והמציאות עם הסמל. העלילה מתרחשת ב"אלעדליה", הכפר שמקיף עולם שלם של פחד, סמכות ותלות, תחת שלטון צבאי נוקשה בראשותו של العقיד כفاح. בלב המציאות הזו, דמות ג'אבר מתפתחת בהדרגה ל"מולנא", סמל מעורפל בין אמונה להונאה, בין תקווה לאשליה. עם התקדמות האירועים, הסדרה אינה מסתפקת בסיפור של מאבק, אלא מתחילה לפרק את היסודות שעליהם מתבסס מאבק זה: מי יוצר את הסמכות? למה אנו מאמינים בה? והאם אנו קורבנות שלה… או שותפים בהמשכיותה?

בשלב קריטי בסיפור, הגיבור לא מתמוטט… אלא הצורך בו מתמוטט. כאן, דווקא, העבודה מצליחה להעביר את הצופה ממקום קבלת התוכן למקום השאלה: מה אם "המושיע" אינו אלא רעיון שבראנו כדי לברוח מאחריותנו? ומה אם נפילתו היא התנאי הראשון להתחלה של כל שחרור אמיתי?

"מולנא" אינה מציעה סיפור על מאבק בין סמכות לעם כפי שהיא מציעה פירוק מדויק של המבנה הנפשי שמאפשר את המאבק הזה להיות קיים. אלעדליה, כאשר היא נחשבת כמרחב סמלי, אינה חיה רק תחת העול של הדיכוי, אלא גם בתוך מערכת עמוקה יותר של פחד המיוצר מחדש מדי יום. הפחד כאן אינו תוצאה של הסמכות, אלא הוא תנאי להמשכיות שלה. ומבלי הפחד הזה, לא תהיה להגיד ולא למפקדתו כל משמעות.

בהקשר הזה, דמות ג'אבר מתעצבת לא כי גיבור מסורתי, אלא כמראה לרצון של הקבוצה. "מולנא" לא היה פרויקט אישי אלא העתקה קולקטיבית; צורך נפשי במרכז, בקול אחד שמסכם את הכאוס, ומעניק לו צורה שניתן להאמין בה. כאן טמונה הסתירה: הקבוצה השואפת לשחרור היא בעצמה שמביאה לידי חזרה את תלותה דרך האמונה במושיע.

אבל העבודה מתהפכת על משוואה זו ברגע קריטי: כאשר ג'אבר נסוג בשיא העימות. באופן שטחי, הנסיגה הזו נראית כבגידה או בריחה, אולם ברמה עמוקה יותר היא מייצגת פירוק יסודי של רעיון "המנצל". היעדרו לא מביא לספינת קרב, אלא לפעולה. וכאילו הסדרה אומרת בצורה ברורה וחזקה: לא הייתם צריכים אותו מעולם, אלא הייתם צריכים רק את אשלייתו כדי לזוז.

כאן, ההטעיה של ג'ואד הופכת לרגע פילוסופי מעולה. כאשר אנשים משוכנעים ש"מולנא" קבע את תאריך המתקפה, הוא לא העביר אמת, אלא יצר אחת. הפעולה הקולקטיבית לא נבעה מתודעה מלאה, אלא מהמשך האשליה. וזה מה שהופך את הסצנה ליותר מבלבלת: האם השחרור היה אמיתי, או שהיו רק תוצאה של אשליה אחרת? והאם תודעה מזויפת יכולה להוביל לתוצאה אמיתית?

רגע בריחתו אינו רק נפילה דרמטית, אלא חשיפה פילוסופית: סמכות שאינה נשענת על לגיטימציה פנימית, אינה זקוקה להפסד צבאי כדי ליפול אלא לרגע של תודעה. קיצו, בפיצוץ של עצמו, אינו עונש אלא השלמה לוגית של מסלול המבוסס על אלימות. הכלים שמשמשים לשליטה, נושאים בתוכם את האפשרות להתפוצץ, לא כהסתברות, אלא כגורל.

ג'אבר, לאחר שסר את העבה, הוא הדמות היותר מעורפלת. האם הוא באמת שוחרר מהתפקיד, או שהוא הבין מאוחר יותר שהוא היה חלק ממשחק גדול יותר? היעלמותו אינה מספקת תשובה, אלא מעמיקה את השאלה. וחזרתו בסצנת רכבת, שבה מסתיימת הסוף עם ההתחלה, פותחת אופק מעגלי של זמן: לא מסתיים דבר, אלא מתעצב מחדש.

המעגליות הזו אינה רק טכניקת סיפור, אלא עמדת פילוסופיה על ההיסטוריה עצמה. החברויות, כפי שהעבודה מרמזת, אינן מתקדמות בקו ישר, אלא מסתובבות סביב דפוסיהן, משחזרות אותן במסכות חדשות. אלעדליה ששוחררה מהבסיס שבויה חלקית למה שהייתה, כמו שהנפילה האמיתית לא הייתה במערכת, אלא במבנה העמוק שמאפשר להופיע.

מכאן, "מולנא" מציב שאלה יותר קשה: האם כל שינוי פוליטי יכול להיות מספק, אם לא יתלווה אליו שינוי במודעות? התשובה שהעבודה רומזת לה איננה אופטימית. הפלת הסמכות אינה אומרת הפלת תנאיה, וההצלה מהדיכוי אינה אומרת שחרור ממנו. כי הדיכוי, בצורתו הכי מושרשת, לא imposed from the outside אלא מתחדש מהפנים.

אחת מהיבטי העבודה המטרידים ביותר היא פירוקה של רעיון "הקניית קדושה".

ـ"מולנא" לא היה שקר אינדיבידואלי, אלא אמת קולקטיבית שנשמרה גם לאחר שנחשפה. החזקה הזו לא משקפת פשטות אלא משקפת צורך: צורך באמונה, במשמעות, גם אם היא מזויפת. וכאן, השאלה הופכת ליותר מורכבת: האם הבעיה היא במי שיצר את האשליה, או במי שצריך אותה?

במובן הזה, "מולנא" לא מציע סוף אלא פותח פצע. הוא אינו עונה, אלא מגרה. הוא אינו מעניק רגיעה, אלא שואב אותה מתחת לרגלי הצופה. ואולי כוחו האמיתי טמון כאן: בכך שהוא לא מסתפק בסיפור, אלא דוחף אותנו להתמודד עם אפשרות לא נוחה… שהמושיע שאנחנו מחכים לו, אינו אלא השתקפות של פחדנו להיות אלו שאחראים.