התקשורת ושחזור הגבר האמריקאי כאירונומיה עולמית

בעיצומם של האיומים החריפים בין דרכי המלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן, עולה דגם תקשורתי שמגיע לו להיבחן, לא רק כתהליך עיתונאי, אלא כחלק ממבנה רחב יותר של ייצור משמעות פוליטית ועיצוב תודעה. הנוכחות המוגברת של הצהרות נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, והצהרות אנשי הבית הלבן ככלל, במיוחד על פלטפורמות כמו אל-ג'זירה, לא ניתן לקרוא אתן כתגובה תמה על מה שמכונה "ערך חדשותי", אלא כצורת אמצעי בולט של מנגנוני שחזור ההגמוניה הסימבולית בתוך המרחב התקשורתי הגלובלי. דגם זה לא מסתפק בהעברת השיח הפוליטי האמריקאי, אלא הוא מעצים אותו, לפעמים מתרוקן מהקשרו, ומציג אותו כאירוע עולמי, גם כאשר מדובר בעצם בשיח חוזר או תהליכי שאין בו שינויים מהותיים או ברורים ברוב המקרים.

מה שקורה למעשה הוא מעבר מהיגיון הכיסוי להיגיון בניית המרכזיות השיחתית (Discursive Centralization), שם נמקם מחדש דמות פוליטית אחת כהתייחסות מפרשת קבועה של המערכת הבינלאומית. התמקדות זו פועלת במידה רבה על רמת הקלט, והיא גם משפיעה חזרה על אותה דמות, כדי לייצר מצב של אינטרנליזציה של ההגמוניה (Internalized Hegemony), כך שהאמונה ביכולת לשלוט ולהנחות הופכת לחלק מהמבנה ההכרתני של השיח עצמו. בהקשר הזה, טראמפ יוצא מלהיות רק נשיא מדינה, והופך לדגם מרוכז של מערכת רחבה יותר שניתן לתארה כעצמי האימפריאלי הלבן, שראה בעצמו שחקן עולמי שיש לו זכות להתערב, לסדר מחדש את סדרי העדיפויות, ולהנחות את המסלולים הפוליטיים והצבאיים מחוץ לגבולות העדכון שלו.

אמונה זו כמובן לא נוצרת מהתרוקנות, אך היא גם לא מצטמצמת לכוח החומרי או הכלכלי של ארצות הברית. נכון כי לאחר מלחמת העולם השנייה נוסדה מבנה בינלאומי שהעניק לוושינגטון מקום נבחר, אבל המשך התחושה של עליונות זו מתזרים היום בעיקר על כלכלה פוליטית של התקשורת, שבה הכיסוי המוגבר והתהליכתי הופך לכלי לייצור מציאות הכרתית שמגדילה את מרכזותו של שחקן זה. במחיר, לדוג' קיומם של כוחות כמו סין ורוסיה, אף על פי שיחזיקו בכוח קשה, לא תורגם אותו לקיומו של דגם דיבור משמעותי, מה שמאשר שהעניין לא רק שיעלה בעוצמת הכוח, אלא גם במנגנוני הייצוג ושיחור מחדש במדיה.

בתוך מסגרת זו, נהיה רגיל לראות את דונלד טראמפ מדבר בשפה שמעפילה מעבר לגבולות הדיפלומטיה אל מה שנראה כשיח הפקודה החוצה ריבונות (Trans-sovereign Command Discourse), בין אם זה בטיפולו עם בעלות ברית בתוך ברית נאט"ו, בין אם זה בניסיונותיו להזמין כוחות בינלאומיים ואזוריים להתערב במסלולי צבאות מסוימים, או בהצגת עצמו כמנחה בפועל של שימוש הכוח ברמה של המערכת הבינלאומית כולה, כמו שליחת ספינות מלחמה למצר הורמוז או הכוונת כלי נשק עולמיים של אירופה לשמי איראן או אף כאשר הוא הכריז על רצונו לרכוש את גרינלנד בעבר, או כאשר הוא תקף את הנשיא הספרדי על סירובו להגדיל את ההוצאות הצבאיות בגרם המקומי הספרדי, ואיומיו על ספרד בתחומים מכסיים על כך שלא קיבלה את הוראות טראמפ צבאית. שיח זה, כאשר הוא משודר ומתקשר מחדש, לא נקרא כטוען או הגזמה, אלא הוא מקודם מחדש כאמת אפשרית, מה שמחזק את האשליה של היכולת להזיז את המבנים הצבאיים העולמיים בצורה שמתאימה לרצון שחקן אחד.

החמור ביותר בהקשר הזה הוא מה שיכול להיקרא אלות פוליטית רכה (Soft Political Deification), שבו השחקן הפוליטי הופך להתייחסות כמעט מוחלטת, לא בגלל מהות מה שהוא אומר, אלא בגלל עוצמת נוכחותו. כאן, הגבולות בין מה שהוא מציאותי לבין מה שהוא דמיוני מתפוגגים, וההשפעה של ההצהרה נובעת מהחזרה עליה ולא מהמאות שלה. כל משפט, לא משנה כמה הוא נראה בר-פשוט או ריק, נכתב מחדש בתוך מסגרת דרמטית שמעבה את משמעותו, ומעניק לו משקל שעובר את המציאות שלו. בהקשר הזה, השיח הפוליטי הופך לחומר خام לתהליך תהליך של התרבות מתמשכת.

עם זאת, בניין זה של ההגמוניה אינו חזק כפי שהוא נראה. הניסיונות שבהם השיח הזה נתקל בהתגנבות או בזלזול מפרים את חולשתו המבנית. כאשר טראמפ ביקש לרכוש את גרינלנד, דנמרק לא התייחסה לכך כהצעה ריאלית, אלא כהצהרה שניתן לפתח ולדחות ללא צורך להרחיב אותה, ואכן דחתה זאת במפורש ובצורה נחרצת ואמרה "גרינלנד אינה למכירה ואנחנו לא למכירה", ואף התבצעה הצהרה ציבורית על כך וטראמפ עצמו הוצג כמושא ללעג. צורת התנגדות זו, המבוססת על ניקוי הלגיטימציה הסימבולית של ההצהרה במקום לקיים עמה אינטראקציה במסגרת של תנאיה, הובילה לפרוק המהות שלה, ולהוציאה ממעגל היחסים הרציניים.

לעומת זאת, כאשר אותו שיח מתקבל בהקשרים אחרים כהתרחשות חסרת תקדים, ומעניקים לו שטח בלתי מוגבל של תשומת לב, הוא נדחף חזרה לתהליך ייצור ההגמוניה. כאן, הכוח אינו בהצהרה עצמה, אלא בהשקעה התקשורתית במחזורה, ובמוכנות הציבורית לקלוט אותו כאות מכריע. בצורה זו, המעקב המתמשך הופך לסוג של מעורבות בלתי ישירה בחידוש של אותה מסגרת שיש להניח לומר לה נגד. בסוף מתהווה מערכת מורכבת של ניהול תשומת הלב (Attention Governance), שבה לא ניתן להחיל הגמוניה רק באמצעות הכלים הצבאיים או הכלכליים, אלא באמצעות ביקורת על מה שאנו צריכים לראות, וכמה פעמים אנו רואים זאת, ואיך אנו מפרשים זאת מחדש. במערכת זו, ההתלמדות בהצהרה הופכת בפני עצמה למעשה פוליטי, כי היא יוצאת מהיגיון ההגזמה, ומחזירה את העניינים לגודלם האמיתי. המשך הקבלה של שיח זה כהמרכז של העולם, הוא זה שנותן לו את הכוח להופיע ככוח שאין לחרוג ממנו, ומציג את הגבר האמריקאי הלבן כמלך העולם ובעל ההחלטה הגדולה ביותר.