הטבח מתוכנן

אני כותב את הטקסט הזה ואני מקווה שאני טועה, יותר מכך, אני מאחל לכך בכל מה שיש לי של ודאות אנושית, אך קריאת העובדות על הקרקע אינה מרגיעה. ישנן רמזים המתרבים, שפה שמתרקמת, והתנהגויות המוקפצות מהמיעוט אל הרוב, והכול דוחף לחוש בסכנה מתקרבת שעשויה לקבל את צורת טבח או טבחים המבוצעים על ידי המתנחלים ברגע של התפרצות או כיסוי פוליטי וביטחוני. המאמר הזה אינו התרעה לצריכה, ולא נאום רגשני להעצמה, אלא ניסיון רציני לקרוא את מה שלפני האסון, בתקווה שהקריאה תסייע במניעת התרחשותו.

בעידן שבו נמצאים יותר מחצי מיליון מתנחלים, שרובם חמושים, מתגלה משוואת הפרת האיזון מסוכנת המדליקה צללים על כל כפרי פלסטין, החיים מדי יום תחת לחץ מורכב של פחד וציפייה וחוסר ביטחון. זה כבר לא מדובר באירועים מבודדים, אלא במציאות מתמשכת שבה הכפרים חשופים להתקפות חוזרות, מהכנסות לפרטים ושיבוש והפניית איום ישיר נגד התושבים ורכושם, בסביבה שבה הפוגע מרגיש ביכולת רבה יותר לפעול, והקורבן מרגיש בבדידות גוברת. ההפרה הזו באיזון הכוחות, אם תימשך ללא ריסון רציני או נוכחות בינלאומית אפקטיבית, אינה יוצרת רק מצב מתמשך של מתח, אלא פותחת את הדלת בפני אפשרויות מסוכנות יותר שעלולות להידרדר לאלימות רחבת היקף שקשה להכיל.

מה שאנו חווים היום אינו רק מתח רגיל, אלא שינוי בדפוס הפעולה. ההתקפות אינן כבר אינדיבידואליות או אקראיות, אלא נושאות תכנים של ארגון, חזרה ואומץ גובר. המסוכן הוא לא רק מהות הפעולה, אלא ההקשר שסביבה: תחושת חופש מהעונש, וסביבה רטורית המלבנת את האלימות, ושקט עולמי המפורש כאור ירוק לא מפורסם. כאשר אלמנטים אלו מתאגדים, הם אינם רק מייצרים הסלמה, אלא יוצרים תנאים אובייקטיביים להתפוצצות גדולה.

ההיסטוריה כאן אינה רחוקה, אלא נוכחת בזיכרון החיים. מה שקרה בשנת 1948, בטבחים כמו טבח דיר יאסין וטבח הטנור, לא היה אירוע מבודד, אלא חלק מהקשר רחב יותר שבו שזורה הכוח עם השקט. גם אז, האסון לא החל בבת אחת, אלא יקדם ברמזים, אזהרות ועובדות קטנות שלא מצאו מי שיעצור אותן בזמן. השקט הבינלאומי, או הסתפקות בביטוי על דאגה, לא מנע את האסון, אלא הפך אותו לאפשרי.

וזה מה שהופך את ההשוואה היום לטעונה ומסוכנת כאחד. כאשר דפוסים חוזרים, וההקשר דומה, להפוך את ההיסטוריה למוזנחת טעות חמורה. הטבחים לא נולדים בשום מקום, אלא בסביבה המאפשרת להם לגדול. וכאשר הפועל מרגיש שאין עלות אמיתית לפעולותיו, גבולות האלימות מתרחבים באופן אוטומטי.

מה שמגביר את הסכנה בשלב הזה הוא ההשתלבות בין ההיבטים הביטחוניים והפוליטיים. כאשר הפיקוח האישי על הקרקע נעדר, או רפובלמן, וכאשר על במות ההחלטה או ההשפעה מתקדמות עלילות קיצוניות, האלימות הופכת לבחירה זמינה, לא מסוכנת. וכאן בדיוק טמונה נקודת המפנה: מתגובות מבודדות לפעולה קולקטיבית רחבת היקף.

אך, אם האבחון עגום, אז המטרה של מאמר זה אינה לקבע אותו, אלא לחפש דרכים לצאת. הראשונה היא לשבור את השתיקה. אזהרה מוקדמת אינה חולשה, אלא אחריות. יש להפוך את המדדים הנוכחיים לחומר לחץ פוליטי ועיתונאי, לא רק ברמה המקומית, אלא גם ברמה הבינלאומית. תיעוד מקצועי ומדויק של כל הפרה, והצגתו במסגרת משפטית ברורה, עשויות לצמצם את התיאבון להסלמה, ולהחזיר את השאלה המוסרית לעולם: עד מתי השקט יכול להימשך?

שנית, יש צורך דחוף בפעולות הגנה בשטח, בין אם דרך ארגון ועדות מקומיות קהילתיות, או חיזוק התיאום בין הגורמים הרשמיים והעממיים כדי להבטיח מהירות תגובה לכל מקרה חירום. הימצאות אנושית מאורגנת, ומעקב מוקדם, עשויות ליצור מרכיב הרתעה יחסית, או לפחות לצמצם את התפשטות הנזק.

שלישית, יש לבנות מחדש מסר פנימי תואם, המתמקד בהתנגדות מודעת ולא בהתפרצות, ובשימור ולא בנקמה. הצפת לתגובות שאין לחזות עלולה לשרת את לוגיקת ההסלמה במקום לרסן אותה. הנדרש כאן הוא איזון קשה: הכרה בסכנה, מבלי ליפול למלכודת הכאוס.

רביעית, ברמה הפוליטית, יש לנייד את כל הערוצים האפשריים כדי להטיל פיקוח ולחץ אמיתי על הגורמים המסוגלים להשפיע. הסתפקות בהצהרות גינוי אינה מספיקה; נדרשים צעדים מוחשיים שיחזירו את הכבוד לרעיון של אחריות, וימנעו חזרה מה שקרה כששקט שותף לא מפורש באסון.

לבסוף, הטקסט הזה אינו נבואה, אלא ניסיון למנוע אותה. כאשר הסכנה נראית בבירור, אפשר למנוע אותה או להפחית את השפעותיה. אבל להתעלם ממנה, הוא הדרך הקצרה ביותר להגשמתה. ובין זיכרון 1948 לדאגת ההווה, השאלה נותרת פתוחה: האם אנו לומדים מההיסטוריה, או מתירים לה לחזור על עצמה בצורה חמורה יותר?