אסטרטגיה הגנתית פלסטינית

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו כותבים על הצורך להניח אסטרטגיה לאומית במקום לעסוק בפוליטיקה מפוצלת ובצורה רגשית ומנקודת מבט מפלגתית צרה. אמנם יש מי שרואה ש הזמן חלף להשגת אסטרטגיה זו, אך אנו רואים שעדיין אפשר להגיע אליה, ואף חיוני לאור השינויים החיוביים ב דעת הקהל העולמית לטובת צדק ענייננו הלאומי, ומה שעובר על האזור עם הסכסוכים והמלחמה נגד איראן, שעשויה לשנות את מפת המזרח התיכון. גם כדי לשלול את התירוצים ממי שמטיל את הכאב על העם הפלסטיני בלבד על מה שקרה להם.

ברור שישראל, בשיתוף פעולה ישיר עם ממשל טראמפ, פתחה במלחמה כוללת נגד העם והעניין, הן בעזה והן בגדה. מטרתה לפסול ולהשמיד את העקרונות של העניין כמו: זכויות השיבה באמצעות פגיעה במחנות ובסוכנות אונר"א, פגיעות בקרקע דרך השגת התיישבות והחלפה שלא השאירה אלא מעט בידיהם של בעלי הקרקע החוקיים, ופגיעות בעמידות העם על ידי צמצום מקורות הכנסתו, ופגיעות בהישגים בינלאומיים על ידי דחיית החוק הבינלאומי וצמצום הארגונים הבינלאומיים הפועלים בשטחים הכבושים, ופגיעות בתרבות ובזהות הלאומית וכו'.

כל צעד או החלטה הממשלה הימנית בישראל לא נפרדת מהאסטרטגיה שעמדתה לה הכינה התנועה הציונית במשך שנים מאז שהחליטה לרצוח את יצחק רבין בשנת 1995 ולהפוך על הסכם אוסלו ולהטיל מצור על הרשות הפלסטינית. וכל מה שקרה לאחר מכן במגעים ושיח על הסדר פוליטי היה זמן מבוזבז שישראל ניצלה לטובתה על ידי הגברת ההתיישבות והגברת הפילוג הפלסטיני והצרת הרשות, למרות כל מה שהושג מהישגים פוליטיים ודיפלומטיים לטובת הרעיון ומיזם מדינת פלסטין.

כל זאת דורש אסטרטגיה הגנתית הרחק מהשקעת צבא במאבק הצבאי הישיר ומהשקעה רק על החוק הבינלאומי שיחזיר לנו את זכויותינו החוקיות, או בעבודה על המפלגות והמבנים הפוליטיים הפלסטיניים הקיימים עם מחשבותיהם ושמעותיהם העקרות.

אי הצלחה או חוסר יכולת ההנהגה להשיג את תקוות העם ואת דרישותיו הבסיסיות הם דברים אפשריים וניתן להבין אם העם מזהה אמינות אצל מנהיגיו, אך שיהיה מצורף לזה כישלון בניהול המשבר והסכסוך, וכישלון בהנחת אסטרטגיה לשמירה על העצמית הלאומית, וכישלון בשמירה על מה שהושג קודם וכישלון בהשארת גחלת התקווה בוערת בלב ובמוח של העם... זו היא הכישלון האסטרטגי שאינו ניתן לסליחה ואינו מתקבל על דעתו של האדם הזהיר.

רוב העמים בעולם חוו תבוסה צבאית או ירידה תרבותית, ורבים מהם נכנעו לכיבוש חיצוני לעשרות שנים, ובכל זאת ההתאוששות של אומות אלה, ובנו את עצמם ונכפו את נוכחותם מחדש כמדינות ריבוניות עצמאיות. והדבר לא קרה בכל המקרים בזכות נצחונות צבאיים שהשיגו העמים, אלא יכולת העמים הללו לשמור על זהותם ותרבותם הלאומית, והוקם נבחר פוליטי וחברתי דואג טובת העם ומסרב להיכנע על זכויותיו ולנצל בצורה חכמה את דעת הקהל העולמית.

ניצחון בקרב או בגלל חוסר שוויון כוחות לטובת האויב בתקופה מסוימת אינו מצדיק כניעה לעובדה קיימת ולהתנערות מהזכויות הלאומיות או לאבד את הביטחון העצמי.

אי אפשר לכל כוח או מדינה למחוק ולבטל את קיום עם אחר שיש לו זהות ותרבות, אלא אם העם עצמו יוותר על זהותו, תרבותו וכולו שלו, והעם הפלסטיני לא ויתר על זהותו ותרבותו הלאומית, והמשיך להחזיק בזכויותיו הלאומיות ולטבוע באדמתו.

לא נמדדת צדקת העניין הפלסטיני ולגיטימיות הזכות הפלסטינית במערכת הפוליטית ובנבחרי הציבור שלה, ולא בכישלון ובהעדר יכולת להשיג את המטרות האלה, שכן המלחמה היא מאבק, ושווי המשקלים אינו יציב, ומדדי הניצחון וההפסד אינם נמדדים רק צבאית, אלא נמדדים בעקרון הצדק והזכות דווקא ובמידת המשך העם להחזיק בזכותו, עמידה על עמדותיו, ומוכן להיאבק למען השבת זכות זו.

אם כן, כשמדברים על הכשלים או הסיבות האסטרטגיות של המצב הפלסטיני הבעייתי ואי יכולת הפלסטינים להשיג את מטרותיהם עכשיו, ניתן לקשר את זה לשווי המשקל הכוחות עם האויב ולנבחרי ציבור פלסטיניים ומערכת פוליטית שלא הצליחו לנהל את הסכסוך ולטפח את צדקת העניין והגדולה של העם, ובמינויים אסטרטגיים לשינוי המצב ולשמירה על העצמית הלאומית עד שינוי שווי המשקל הכוחות ושינוי המשוואות האזוריות והבינלאומיות.

הנסיגה והיעדר האסטרטגיה לשחרור הביאו את הנבחרים למצב של אכזבה ויאוש וחיפוש אחר הצלה אישית, וריצה להכנס להרפתקה למען חלוקת ירושת שלב השחרור הלאומי או להשתמש בנאומים של שלב זה לכדי להעניק לתנועה השלטת לגיטימיות חסרה.

הנדרש היום מהמנהיגות ומהנבחרים הלאומיים הדואגים לאינטרס הלאומי הוא לפעול לאור אסטרטגיה זו דרך ניהול חכם של הסכסוך עם האויב, וניהול חכם של הבחנות פנימיות בין מרכיבי המצב הפלסטיני.

והמאפיינים החשובים של אסטרטגיה זו הם: -

1- קיום מנהיגות לאומית מאוחדת המסוגלת לנהל את הסכסוך, כך שהדת לא מעניקה לגיטימציה למושל כמו שההיסטוריה לא מעניקה לגיטימציה למושל. והסכנה במצב הפלסטיני טמונה במאבק על מנהיגות העם ובהיעדר מנהיגות המייצגת את כל הפלסטינים, ואילו המנהיגות הקיימת ממנה את מי שיבוא במקומה מתוך מפלגתה, משמעות דבר זה היא חיזוק השיבושים וחידוש המשבר.

2- עבודה על רוויזיה של השלב הקודם והבאת האמת לציבור, כמו גם הערכת מחדש של רשת הקשרים עם החברים והבריתות, או לשקול את נכונות התדרים הקודמים במחנה החברים ומחנה האויבים, ובעיקר לאור השינויים בעמדות מדינות ועמי העולם לטובת העם הפלסטיני אחרי מלחמת ההשמד הנוכחית.

3- לחפש מקומות ומקורות כוח עצמי, שכן אין עם שאין לו מקורות כוח. אם לא ניתן לקיים את המאבק המזוין עכשיו, ניתן לקיים את ההתנגדות העממית והמרד האזרחי ועימותים ישירים עם הכיבוש, שיכולים להתחיל באבן כפי שקרה במהלך האינתיפאדה הראשונה, עם עבודה טובה של שימוש במדיום החברתי והתקשורת והדעת הקהל העולמית, העיקר שזה יהיה במסגרת אסטרטגיה לאומית.

4- להתגבר על ולסיים את המחלוקות הפוליטיות הקודמות ולהגיע לאסטרטגיה לאומית כוללת גם בנוכחות של פילוג גאוגרפי, שכן המהפכה הפלסטינית המודרנית החלה והפעילה את נוכחותה באמצע שנות השישים בצל ההגירה ובחוסר קישור בין הקהילות הפלסטיניות.

5- לשמור על התרבות והזהות הלאומית כערובה להמשך העם והזכויות והיציבות, וזה דורש להפוך את כל סמלי הזהות הלאומית וההיסטוריה להילחם בתרבותיות כדי לנסות לפסול את העניין ולהשמיד את הקיום הלאומי הפלסטיני על אדמת פלסטין.

6- לספק את המינימום לחיים בכבוד לתושבים הרחק מתנאים והשפלות של האויב או ארגונים זרים, דבר זה דורש כלכלה מחמירה ומעקב מדוקדק על הכספים הנכנסים לאזורים בהם שולטת הרשות, ומוכרחים להצהיר כי מה שזורם לעזה ולגדה מהכנסות וסיוע נוסף למיסים היה יכול לספק לפלסטינים רמת מחיה הולמת, אך השחיתות הרשמית ולא רשמית מנתבת חלק גדול מהכספים הללו.

7- אחד מהדרישות לאסטרטגיה לשמירה על העצמית היא להגן על העצמי הלאומי מכל צורות סטיגמה, ספק והתפשטות השחיתות בתוך החברה ובתוך מערכות השלטון והמדינה, עם יותר מלחמת שחיתות כנגד המנהיגים והאחראים אך לא השיב או נכנס לכלא באף משפטן או שר, כאילו הדבר נגיש על ידי שיחות על חובת השחיתות, זאת לא יכולה להיות רק הרדמה להמונים או לבלבל אותם.