אחרי השמדת עזה: האם המודל האירי מתאים לתיקון השסע הפלסטיני?

אחרי מלחמת השמדה בעזה, השסע הפלסטיני אינו עוד משבר פוליטי מושהה, אלא נהפך למבוי סתום קיומי שמאיים על מה שנותר מה مشروع הלאומי. הפער בין עזה לבין יהודה ושומרון, ובין הפלגים למוסדות הייצוג, אינו רק מחליש את היכולת להילחם בכיבוש, אלא מנוצל גם אזרחי ובינלאומי ליצירת מציאות פלסטינית רעועה, שניתן לנהל אך לא לשחרר.

בהקשר זה, חזר לכותרות מה שמכונה "המודל האירי", כשם שהוא נחשב לניסיון שסיים סכסוך דמים ממושך באמצעות חלוקת שלטון ועבר מאלימות לפוליטיקה. אולם השאלה האמיתית היא לא אם המודל הזה ישים בפלסטין, אלא איך ניתן להפיק ממנו תועלת מבלי ליפול למלכודת של ניהול הכיבוש במקום להתמודד איתו.

המודל האירי, שהתפתח בהסכם יום שישי הטוב בשנת 1998, לא סיים את הסכסוך על הריבונות בצפון אירלנד, אלא ארגן אותו מחדש באופן פוליטי. הוא התבסס על מניעת הדרה, הכרה הדדית בלגיטימיות ובזהויות, ודחיית סוגיות קיומיות גדולות להחלטה ציבורית מאוחרת, במסגרת מוסדית הנתמכת על ידי ערובות בינלאומיות. הלבה שלו לא הייתה "שלום סופי", אלא הפיכת הסכסוך מאלימות לפוליטיקה.

אולם יישום המודל הזה בצורה מילולית על המקרה הפלסטיני מתעלם מהבדלים מבניים קרדינליים. הסכסוך באירלנד היה סכסוך פנימי בתוך ישות פוליטית קיימת, בעוד שהסכסוך הפלסטיני הוא סכסוך למען חירות נגד קולוניאליזם התיישבותי מחליף. כמו כן, מאזן הכוחות בפלסטין אינו מאוזן באופן קיצוני לטובת הכיבוש, נוכח היעדר כל תומך בינלאומי הוגן, ונוכח הטיית המערב הברורה לטובת ישראל.

מכאן, טמונה הסכנה בניצול המודל האירי לשיווק פתרונות המבוססים על ניהול הסכסוך ולא סיום שלו, או להציב משוואת נטרול הנשק مقابل סמכות פלסטינית חסרת ריבונות. כזה הצעה אינה מהווה הסדרה, אלא ייצור מחדש של ההפסד הפוליטי תחת כיסוי "הריאליזם".

ובכל זאת, אין זה אומר שיש להזניח את המודל לחלוטין. האפשרות להפיק ממנו תועלת מעשית טמונה בטיפול בשסע הפנימי הפלסטיני, ולא בהסדרת הסכסוך עם הכיבוש. ניתן לאמץ את רעיון חלוקת השלטון הפלסטינית–פלסטינית, תוך כדי הפסקת ההיגיון של ההדרה, והקניית שותפות פוליטית אמיתית במסגרת לאומית כוללת, שמחזירה את הכבוד להולכה כמוקד ייצוגי ולא כמכשיר מונע.

כמו כן, המודל האירי מציע לקח חשוב בניהול חילוקי דעות במקום להשליכם, במיוחד בכל הנוגע לשאלת הנשק. באירלנד, לא הוצג נטרול הנשק כתנאי מקדים, אלא כתוצאה של מסלול פוליטי מתואם. במקרה הפלסטיני, ניתן לדחות את ההכרעה בנושא הזה, ולהסכים על כללים המסדירים את הקשר בין המאבק הפיזי לעבודה פוליטית, במקום להפוך זאת לסכסוך פנימי שמסיג את כולם.

כמו כן, בולט המושג "הלגיטימיות הרב-ממדית" כאחד הלקחים החשובים מהמניפולציה האירית, כלומר ההכרה במקורות הלגיטימיות הרבים. מבחינת פלסטינית, משמעות הדבר היא ההכרה בלגיטימיות של המאבק ובתוקף הפוליטי גם יחד, מבלי להאשים או ל monopolize את הזהות הלאומית, ומבלי לצמצם את המפעל הלאומי למסלול אחד.

המסקנה היא כי פלסטין לאחר השמדת עזה אינה זקוקה למודלים מוכנים אלא לצורך באומץ פוליטי המכיר כי סיום השסע הוא תנאי שאין לו תחליף למאבק רציני עם הכיבוש. ההפקה מהמודל האירי צריכה להיות כלי לבניית האחדות הלאומית, ולא אמצעי לריסון שלה או להוציאה מתוכן הלוחמני.