האם יבקשו משטרים ערביים סליחה מע народ פלסטין?!

שאלה זו עשויה להיראות מוזרה לחלק מאלה שחושבים ודמיינים שהבעיה הפלסטינית הסתיימה ושבעליה נושאים באחריות לסיום זה, ושהיא הפכה לרלוונטית לאחר כל הה倒ה באזור. אך יש להזכיר אותנו לדברים הבאים כדי לדעת מי אחראי – בנוסף לישראל ולמערב – על הגעת הדברים למצבם הנוכחי לא רק בפלסטין אלא בכל האזור הערבי או מה שהיה ערבי, ועדיין לשמור על הבעיה נוכחת בזיכרונות ובנוף הפוליטי.

מאז תחילת המהפכה הפלסטינית המודרנית באמצע שנות השישים, היא מדגישה בספרות שלה שהיא, במאבק שלה נגד האויב הציוני והנחתו במצב של העסקה קבועה, לא מגינה על פלסטין ולמען שחרור שלה בלבד, אלא גם ממגינה על האומה הערבית כדי למנוע את ההתפשטות הציונית באזור, ועל כבוד האומה האיסלאמית על ידי הגנה על ירושלים והמקומות הקדושים. אז, התגובה של המשטרים הערביים - במיוחד אלה הנעות סביב המערב - הייתה שהפלסטינים רוצים להכניס את הערבים לעימות שאינו נוגע להם, והם השאירו את המהפכה הפלסטינית והעם הפלסטיני להתמודד עם גורלם בעצמם במצב של כוחות לא מאוזנים מאוד לטובת האויב – כאשר המשטרים הערביים הם האחראים על אובדן פלסטין בין אם ב(נכבה) 1948 או תבוסת המדינות הערביות או בנכסה (1967) – דבר שהפך את ניצחון הפלסטינים על ישראל כמעט בלתי אפשרי.

וכשהמהפכה הפלסטינית והכוחות המתקדמים הערביים הזהירו מפני הסכנה של הברית האמריקאית-ישראלית על האומה הערבית ועל האזור כולו, אותם משטרים ערביים ענו כי זו "תיאוריית הקונספירציה", אף על פי שמזימות הן רכיב בסיסי במדיניות הבינלאומית היכן שדברים אינם נחשפים - ובפרט הגדולות - את מטרותיהן האסטרטגיות. המוסלמים אמרו כי למסגד אל-אקצא יש ריבון שמגן עליו, והם מזניחים את מה שהוא חשוף להפרות ישראליות, ותולים תקוותם בכך שוושינגטון והמערב באופן כללי הם חברים של הערבים וביניהם יש אינטרסים משותפים.

בשנת 1974 השיק הנשיא יאסר ערפאת את האמרה המפורסמת שלו בנאומו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות בניו יורק: (המלחמה פורצת מפלסטין, והשלום מתחיל מפלסטין) ואמרה זו עברה ללא הרבה עניין מצד מדינות העולם ומן הערבים שטיפלו בעניין כאילו מדובר בסיסמאות בלבד, או כי אבו עמאר מגזים את העניינים כדי לדחוף את המדינות להתערב ולמצוא פתרון פוליטי בין הפלסטינים לישראלים; והאירועים באו לאשר את נכונות אמרתו, כאשר המלחמה נמשכה שלא הוגבלה לפלסטינים וישראלים, אלא התפשטה לכל מדינות המזרח התיכון, מלבנון וסוריה ועד תימן ולבסוף איראן.

אם לא הייתה כיבוש, ואם ישראל הייתה מקבלת את עיקרון "אדמה תמורת שלום", ומבצעת את הסכם אוסלו, ומאפשרת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית; ואם האומות המאוחדות ומדינות העולם היו רציניות בכבוד לחוק הבינלאומי וללגיטימיות הבינלאומית, והיו מממשים את ההחלטות הנוגעות לפלסטין במקום לשתוק על פעולות הכיבוש – אשר מכחישה את היותה מדינת כיבוש וחלק ממדינות מסורת למרבה הצער – לא הייתה כל מלחמה זו ועימותים בפלסטין ובמזרח התיכון בכלל.
ובכן, המשיכו רוב המדינות הערביות לחזק את קשריהם עם וושינגטון ולפתוח את אדמותיהם לבסיסים אמריקאיים, ואף חלקם הלכו רחוק יותר עם נורמליזציה עם ישראל, מקווים שזה יביא להגנה על כיסאותיהם ועל משטריהם הפוליטיים ולטשטוש את שחיתותם.

הנוף הפוליטי והגיאו-אסטרטגי היום באזור מצביע על נכונות מה שהציבה המהפכה הפלסטינית והכוחות המתקדמים הערביים, וזה מתבהר מהבאים:

• הצהרות נתניהו וחברי ממשלתו הימנית על תיאבון ישראל באזור והקמת "ישראל הגדולה".

 • הצהרה קודמת של טראמפ בה אמר כי ישראל היא מדינה קטנה וזכותה להתרחב גיאוגרפית.

• ההתערבות הצבאית האמריקאית הישירה במלחמה בפלסטין, בלבנון ובסוריה.

• הצהרות שגריר וושינגטון בישראל בה הוא אומר שמותר לישראל לשלוט בכל המזרח התיכון.  

• החיכוכים הצבאיים האמריקאיים שאינם נראים באזור והתקפה על איראן פעם נוספת בהזדמנות התפתחותה של נשק גרעיני ותמיכה בטרור, כפי שקרה עם עיראק של סדאם חוסיין בעבר.

• הצעדים המעשיים להצטרף את הגדה ולהתפשטות הישראלית בסוריה ובבנון.

• השליטה האמריקאית הגיאו-אסטרטגית והכלכלית המלאה על מדינות המפרץ.

• חוסר יכולת הבסיסים הצבאיים האמריקאיים ונורמליזציה עם ישראל בהגנה על מדינות המפרץ מפני מתקפות אוויריות איראניות.

אחרי כל זאת, האם הערבים עדיין מאמינים שוושינגטון היא חברה להם או לפחות נייטרלית ואינה עוינת? והאם הערבים יבקשו סליחה מהפלסטינים ויודו שהם טעו כלפיהם, וכיצד יכפרו על טעויותיהם על ידי חיזוק עמידה של העם הפלסטיני על אדמתו ההיסטורית?