השמצה פוליטית בשם שחרור האישה

לא התכוונתי לכתוב על יום האישה הבינלאומי, אבל יש משהו שמעורר כתיבה.

בשבועות האחרונים מדברים טראמפ ונתניהו יותר ויותר על זכויות הנשים האיראניות, ומבצעים בדיחות בעברית על כך שהן ימרדו במשטר, ומכנים את המתנגדות למשטר נשים אמיצות.

במלחמה האחרונה על רצועת עזה, צה"ל הרג כ-12,500 נשים פלסטיניות, ורוב הסיכויים הם שהרבות מהן נהרגו יחד עם ילדיהן.

מאחורי כל מספר הייתה אישה שנושאת חיים שלמים: אם שמנסה להגן על ילדיה, או צעירה שחולמת על עתיד פשוט, או אישה זקנה שהאמינה שהבית הצנוע שלה יהיה הדבר האחרון שנותר לה מביטחון.

וביהודה ושומרון, התמונה לא פחות אכזרית, אם כי פחות נראית על המסכים. שם חיות עשרות אלפי נשים תחת מציאות יומית של פשיטות ליליות על בתים, כאשר פורצים לבתים בלילה ומגלים את האישה והנערה מול החיילים בתוך מרחביהן הפרטיים, בתוך ברוטליות שמתרקמת בשבירת תכולת הבתים, בדיבור גס, וביזוי דייריהן.

ובשדות, שם רבות מהנשים עמלות לצד משפחותיהן בחקלאות, חייהן של החקלאיות הופכים למאבק יומיומי עם אלימות ואיומים של המתנחלים. הילדים והבעלים נהרגים מול עיני האמהות והאwives, האחרון שבהם היה אמש בכפר אבו פלאח באזור הצפון של רמאללה, בנוסף לעשרות אסירות פלסטיניות ומאות קטינים העוברים פגיעות מזעזעות במתקני הכליאה של הכיבוש.

נתניהו וטראמפ מושכים בגסות קולוניאלית וברוטליות גזענית את האישה האיראנית בנאומיהם, בניסיונות שקופים לנצל את הנושא החברתי שלה פוליטית ולנצל אותו להשגת המטרה המוצהרת: הפצת כאוס להפלת המשטר האיראני, לאחר חורבנה של איראן ויכולותיה הצבאיות והכלכליות.

בלי ספק שיש אפליה נגד נשים, אבל לא רק באיראן. התמונה בתוך איראן יותר מורכבת ממה שמציגות הדיבורים התקשורתיים האמריקאיים והישראליים העוינים לאיראן.

נשים מהוות יותר ממחצית מהסטודנטים באוניברסיטאות באיראן, ושיעורן בחלק מההתמחויות המדעיות מגיע לרמות גבוהות שעלולות להגיע עד 70%.

אולם הפער מתגלה כאשר עוברים מהחינוך לשוק העבודה או לחיים הפוליטיים, שם נותרת השתתפותן הכלכלית מוגבלת יחסית, בשיעור שנע בין 15% ל-20%, שיעור הקרוב למדינה כמו מצרים.

ללא קשר לניצול של טראמפ ונתניהו שכולם מבינים, סוגיית הנשים באיראן אינה תמונה בשחור ולבן, אלא תמהיל של התקדמות ומגבלות בו זמנית. יש שם חברה שמשתנה בהדרגה ומתרחבות בה ההזדמנויות ללימודים עבור נשים, ומנגד ישנה מערכת משפטית ופוליטית וחברתית שעדיין כופה גבולות על נוכחותן במרחב הציבורי.

ההגנה האמיתית על זכויות נשים דורשת עמדה מוסרית קבועה שלא משתנה עם שינוי הגיאוגרפיה או האינטרסים. כאשר משתמשים במצב האישה במדינה כלשהי ככלי לחץ פוליטי במקום מסויים, ומזניחים במקום אחר, אז הסוגיה הופכת מעניין של זכויות אדם לניצול של סבל האישה במשחק ההשפעות הבינלאומיות, ואפילו לשירות הכיבוש והתקפה.

האסון הזה הולך ומתרקם כאשר אנו מביטים על שערוריית המסמכים של ג'פרי אפשטין שחשפה רשתות לניצול ילדות קטינות וסחר בהן, שגויסו לתוכה דמויות חזקות בעולם הכספים והפוליטיקה האמריקאית, וביניהם טראמפ שרושף בזכויות האישה האיראנית.

מסמכי אפשטין חשפו את הניגוד העמוק בעולם שמדבר הרבה על זכויות נשים, בעוד שהוא טובל עד אשכיו בניצול שלהן בצורה הגרועה ביותר.

כאשר חיי הנשים הופכים לזולים עד כדי כך במאזן הפוליטי, השיח על שחרור האישה הופך להיות סיסמא ריקה, וזכויות הנשים הופכות לכלי במשחק הכוח הבינלאומי. אז ההגנה על האישה אינה סוגיה מוסרית, אלא פרק נוסף בפרקי הצביעות הפוליטית הגלובלית.

הבחן האמיתי של אמיתות הערכים האלה אינו נמצא בנאומים שנישאים על במות בינלאומיות או בכנסים העיתונאיים, אלא בעמדה כלפי נשים שעומדות בלב המלחמות, העוני והכיבוש, ושהרבה פעמים מושארות מחוץ לאור הזרקורים כאשר סבלן מתנגש עם אינטרסים של כוחות הכיבוש ותומכיהם ושותפיהם.

חובת הנשים, ובמיוחד המובילות שבהן, לחשוף את נאומי טראמפ ונתניהו ושותפיהם, המדברים על זכויות נשים, בעוד שהן לא אכפת להם מחייהן כשמדובר בנשים של עם הקשור בעול של כיבוש ברוטלי במשך עשרות שנים.