עזה אחרי המלחמה: מהיגיון הארגון לאופק המדינה

אי אפשר לחשוב על עתיד הסוגיה הפלסטינית אחרי מלחמת עזה מבלי לשאול שאלה מרכזית: מה יעלה בגורל חמאס?

והתשובה, לא משנה כמה רגישה, צריכה להיות מציאותית ולא רגשית.

חמאס, כמו האחים המוסלמים במצרים, חלק מהרקמה החברתית והפוליטית של העם. אי אפשר למחוק אותה בהחלטה צבאית, ולא ל-mחוק את נוכחותה בפעולה ביטחונית. הנסיון האזורי הוכיח שהארגונים בעלי ההשפעה העממית אינם מובסים על ידי הדחקה, אלא הופכים למשברים כרוניים אם אין מוגדר מחדש תפקידם פוליטית.

אך ההכרה בנוכחות חברתית של חמאס אינה אומרת קבלת המשך הזרמים הדתיים או הקיצוניים בשלטון. המדינה הלאומית המודרנית אינה מנוהלת באידיאולוגיה של ארגון, ואינה נבנית על היגיון ההגמוניה האידיאולוגית. מה שאחרי המלחמה דורש הבחנה ברורה בין החברה לרשות, ובין המאבק כזכות לבין השלטון כאחריות פוליטית כוללת.

הסוגיה הפלסטינית היום אינה זקוקה לרשות דתית, ולא לפרויקט אידיאולוגי סגור, אלא זקוקה למערכת פוליטית כוללת שיכולה לייצג את הפלסטינים, לנהל את הרב-תרבותיות, לבנות לגיטימיות פנימית לפני מחפש הכרה חיצונית. המשך כל ארגון, דתי או אחר, בלעדית על קבלת ההחלטות יחזיר את המשבר עצמו, אפילו אם השמות משתנים.

בתמונה המורכבת הזו, מצרים בולטת כגורם איזון שאין להתעלם ממנו. רחוק מהסיסמאות, קהיר הייתה הגרעין הראשון בהגנה על מניעת ההגליה, והגוף האזורי הבולט בהפסיק ניסיונות להטיל עסקה כפויה על חשבון הפלסטינים. זה לא היה ממניע רגשני, אלא מתוך הבנה עמוקה ששינוי הסוגיה הפלסטינית פוגע בביטחון הלאומי הערבי, ובמיוחד בביטחון המצרי.

התפקיד המצרי, בעבר ובהווה, אינו מתבסס על אפוטרופסות אלא על מניעת פיצוץ כולל. מצרים מודעת לכך שכל פתרון קבוע אינו יכול לעבור דרך ריקון עזה, ולא דרך יצירת שלטון ארגוני מבודד, אלא דרך מסלול פוליטי ארוך שמחזיר את כבוד רעיון המדינה הפלסטינית, לא כסיסמה, אלא כהכרח ליציבות האזורית.

מה שאחרי המלחמה אינו רגע ניצחון ואינו רגע תבוסה, אלא רגע של סידור מחדש. חמאס תמשיך להיות חלק מהעם הפלסטיני, כמו שהאחים נשארו חלק מהחברה המצרית, אך השלטון צריך לחזור להיגיון המדינה ולא להיגיון הקבוצה. ומצרים, בזכות הגאוגרפיה וההיסטוריה, תישאר הקו הראשון להגנה על מניעת הסילוק, ולא על ניהול הסכסוך לנצח.

הסוגיה הפלסטינית אינה זקוקה לעוד דם כדי להוכיח את צדקתה, אלא זקוקה לאומץ פוליטי המכיר בכך שתקופת השלטון האידיאולוגי הסתיימה, ושתקופת המדינה – לא משנה כמה ארוכה הדרך אליה – חייבת להתחיל.