העידוד השמיני ומאבק הזרמים הפתיחתיים

ב-28 באוקטובר 2013, כתבנו מאמר בשם: "(ארגון) פתח ו(תנועה) פתח", בו הרחבנו על תופעה מסוכנת המעסיקה את התנועה, והיא הפער והפרידה ההדרגתית בין תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני (פתח) עם עקרונותיה והמובילים שלה מהצד אחד, ובין מציאות ארגון התנועה כמוסדות ומנהיגים עכשוויים מהצד השני, וכל מה שהתנועה התרחקה מעקרונותיה הראשונים, מרחקה גם את ההמונים בעוד שהייתה ידועה כ (אימא ההמונים).

קיוונו שההנהגה של התנועה תנקוט צעדים ותעבוד על גישור הפער בין שני הצדדים, אך המרחק התרחב והגביר את ההתערבות וההשפעה האידיאולוגית, פוליטית וכלכלית החיצונית על התנועה, כמו שהתעמקו חילוקי הדעות הפנימיים עם הדיבורים על ירושת הנשיא עד שהתנועה כמעט איבדה את תפקידה ונוכחותה ההמונית בתוך פלסטין ומחוצה לה.

וכשנביט היום במציאות ארגון תנועת פתח, נגלה בתוכה מספר זרמים:

1. הזרם המרכזי: עומד בראשו הנשיא אבו מאזן.

2. זרם דחלאן/איחוד האמירויות.

3. זרם חמאס/איראן/האחים.

4. זרם קטר/טורקיה.

5. זרם ירדן.

וזה הזרמים אינם מייצגים את כל בני תנועת פתח; הרוב עדיין נאמן לתנועה כרעיון של חרות ושואף להחיות אותה כדי לשוב לתפקידה המוביל בזירה הפלסטינית.

סכנת הזרמים הפתיחתיים הללו – למעט הזרם של הנשיא אבו מאזן – היא שבראש כל אחד מהם עומד חבר מהוועד המבצעי או המרכזי, שמתמודדים כולם על סיכוי לתועלת התנועה למען הזרם הפרטי שלהם וכמה מהם מתמודדים על ירושת הנשיא. התמודדות זו מתבטאת באופן ברור בהגברת מאמציהם למשוך תומכים ומעריצים לקונגרס השמיני של התנועה באבציל הקרוב, כדי להבטיח המשך שלהם במעמד המנהיגות, ומי שמוביל את תנועת פתח מוביל את ארגון השחרור ואת המצב הפלסטיני הרשמיים, וחלקם, למרבה הצער, מגזימים בהצפנה מחוץ למחנה הפתוח והלאומי.

ומכאן, אם נשתף את עניין קיום הכנס לוועדה המרכזית או למי שימונו, רוב חברי הוועדה המרכזית יחזרו, והכנס ייכשל בהחיות התנועה ובתקנת מסלולה הלאומי.