פירוק الخطاب שמצדיק את המלחמה בשם הערכים

הדיבור הישראלי המקדש היום את המלחמה נגד איראן לא מציג את עצמו רק כאופציה אסטרטגית, אלא כפרויקט אתי עולמי. הוא לא טוען שהמלחמה היא צורך ביטחוני, אלא הולך רחוק יותר: זו חובה אתית, וההימנעות ממנה היא שיתוף פעולה עם הרע. וכאן בדיוק טמון הסכנה.

הטענה המרכזית בדיבור הזה מבוססת על הפיכת המשוואה המסורתית: המלחמה כבר לא נחשבת לכישלון אתי, אלא ההימנעות ממנה היא הכישלון. והשינוי הזה אינו פרט תיאורטי, אלא מהפכה מוחלטת בפילוסופיה הפוליטית המודרנית. מאז מלחמות העולם, הלגיטימיות הבינלאומית התבססה על עיקרון ברור: הכוח הוא האמצעי האחרון, ולא הראשון. כיום, עם זאת, מוגדר הכוח כהתבטאות של ערך, ומופיעה איפוק כחולשה או שיתוף פעולה.

בלב השינוי הזה עומדת שירות ברורה לאינטרסים האמריקאיים-ישראלים, עם שותפות אירופית בוטה המשקפת דואליות בוטה באמות המידה. העמדות המערביות בנוגע למלחמה בין אוקראינה לרוסיה, ובנוגע למלחמת השמדה נגד עזה, חושפות בבירור כיצד הערכים הופכים לכלים סלקטיביים בסכסוך הפוליטי. אך מה שמוצג כדיבור אתי הוא למעשה תיקון לשוני להצדקת האלימות.

הדיבור עצמו תוקף את הליברליזם המערבי מכיוון שהוא – כפי שאומר – התרכז בזכויות והזניח את החובות, ומציע להקים מחדש מוסר דמוקרטי המבוסס על חובות האדם והאומה. אך השאלה הטריוויאלית כאן היא: אילו חובות הכוונה? חובה לנהל מלחמה? או חובה להכות قبل? או חובה לסמן מחדש את מפת האזור באמצעות רצח והרס?

המחשבה הפוליטית המודרנית הזהירה פעמים רבות מהרגע שבו הפוליטיקה הופכת לקרב בין ערכים מוחלטים; ברגע הזה מסתיימות הגבולות בין הגנה לגיטימית לבין הרס מוחלט. וכאשר היריב מסווג כרע מוחלט, כל האמצעים הופכים להיות לגיטימיים. וכאן בדיוק נופל הדיבור הזה לפח האתי שלו: הוא טוען שהוא מגן על האדם, אך הוא מצדיק מלחמה שתהיה עלותה האנושית.

הדיבור הישראלי עוסק באיום קיומי, ובמשטרים המכה את עמן, ובצורך להגן על היציבות האזורית. אך המוסר שאותו הוא מעלה נעלם כאשר מדובר בקורבנות מלחמות שכבר מתקיימות. איננו מוצאים בהציע הזה שקילה לפגיעות רחבות, ולא לאזרחים שנושאים בתוצאה, ולא לאחריות של הכוח הצבאי כשהוא חוצה את גבולותיו. המוסר מתעורר כשהוא משרת את הלגיטימציה של המלחמה, ונעלם כאשר מבקשים להעמיד לדין את תוצאותיה.

והגרוע מכך הוא להפוך את ישראל להודעה אוניברסלית. הכוונה מאחורי הפצת הדיבור הזה היא לא רק להצדיק את המלחמה, אלא לטעון שהמלחמה הזו תחדד את המושג דמוקרטיה עצמו, ושישראל יכולה להניע מהפכה מוסרית מערבית חדשה.

אך כיצד מדינה שמביאה לכיבוש ומנהלת משטר של אפליה גזעית המבוסס על גירוש ופיטורין יכולה להציג את עצמה כמקור מוסרי עולמי? כאן מתהפך הסכסוך מתמודדות פוליטית לנרטיב של גאולה תרבותית. והצורה הזו אינה חדשה בהיסטוריה; כל כוח גדול שנלחם במלחמה התפשטה ניסח פעם את זה כהודעה של הצלת העולם.
עם זאת, הניסיון ההיסטורי מעיד על ההפך הגמור. המלחמות שנמשכות בשם הערכים בדרך כלל מסתיימות בהחלשת הערכים עצמם.

הטענה שהאיפוק החד צדדי מול רוע שיטתי הוא התאבדות פוליטית מתעלמת מעובדה פשוטה: המלחמה עצמה יכולה להיות התאבדות אזרחית. האזור אינו שטח ניסיונות פילוסופיים, אלא מרחב מתוח גם בתנאים הבלתי ניתנים להפרדה, ובעיקר על סף התפרצות מתמדת. הרחבת המלחמה לא תחזק את המוסר הדמוקרטי, אלא עשויה להגדיר מחדש את גבולות ההרס.

המוסר האמיתי לא נמדד באומץ השימוש בכוח, אלא ביכולת של הכוח לרסן את עצמו ולכבד מדינות וحقوق אחרים. והחובה הראשונה של מדינה שטוענת לדמוקרטיה אינה לנהל מלחמות, אלא למנוע את הפיכתה לגורל תמידי.
הדיבור המצביע על המלחמה כחובה אתית מסתמך למעשה על שלוש הטעיות עיקריות: הפחתת הסכסוך לדואליות של טוב מוחלט ורע מוחלט, הפיכת ההימנעות מכוח לרדיפה, והצגת המלחמה ככניסת לתיקון מוסרי עולמי.

אך המציאות מורכבת יותר, והמוסר צנוע יותר מהטענה הזו. הדמוקרטיה לא נבחנת ביכולתה לנהל מלחמה, אלא ביכולתה להתנגד לפיתוי המלחמה כאשר היא עטופה בדגלים נעלים. והחירות אינה זקוקה להגדרה מחדש באמצעות טילים, אלא להגנה מתמדת מפני ההפכה שלה לתירוץ לרצח.
מה שמוצג היום כהפיכה מוסרית עשוי לא להיות אלא הידרדרות מסוכנת: הפיכת הערכים למלאי, והפיכת הפילוסופיה להצהרת גיוס מעוררת. וכאן נמצא השאלה האמיתית: האם מה שמשתנה היום הוא רק מאזן הכוחות, או מצפונו של העולם עצמו?