מה רוצה טראמפ מהאיום במתקפה על איראן?

לא השאלה היא אם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ילחץ על ההדק, אלא מה הוא רוצה להשיג לפני שהוא עושה זאת. הכוחות הצבאיים במפרץ, ונושאות המטוסים "יוא״ס אברהם לינקולן" ו"יוא״ס ג׳רלד פורד", אינם רק תצוגת כוח, אלא מסר פוליטי מורכב שכותרתו: הגדרה מחדש של כללי העימות במזרח התיכון, וכפיית איראן לנהל משא ומתן ממצב חלש.

טראמפ לא פועל בחלל ריק. הוא מבין שמלחמה כוללת עם איראן היא הימור יקר ולא מובטח, והיא עלולה להתהפך עליו פנימית. לכן נראה שהוא מחפש משוואה מדויקת יותר: תקיפה מוגבלת, מחושבת, עם השפעה גבוהה, שתחליש את יכולת ההרתעה האיראנית מבלי לפתוח את שערי גיהנום אזורי כולל. תיקון מאזן הכוחות, לא הפלת השולחן.

מאז נסיגתו מהסכם הגרעין בתקופת כהונתו הראשונה, בנה טראמפ את גישתו על "לחץ מירבי". היום הוא ממציא אותה מחדש בנוסח צבאי. הוא מעניק דדליין, מדבר על דיפלומטיה, אך מאיים בכוח ברקע. הוא רוצה הסכם שיחרוג מהגרעין, כולל טילים בליסטיים והשפעה אזורית איראנית, מה שטהראן מסרבת לו insisting על הכנת משא ומתן רק בנושא הגרעין.

הז leaks שפורסמו על ידי אתר "אקסיורס" בנוגע לתוכניות שעלולות לפגוע עד ברגה האיראני עלי חמנאי אינן איום חולף, אלא חלק מהמשחק של לחץ פסיכולוגי ופוליטי: העברת מסר שכל האפשרויות על השולחן, אפילו אלה שמניעות למעשה לשלב שינוי הממשל.

אך האם טראמפ באמת רוצה להפיל את המשטר האיראני? כאן התמונה מת complicating.
הפלת המשטר היא הרפתקה גדולה ללא ערובות. שר החוץ מרקו רוביו הודה בקושי לחזות מה יקרה אם הנהגה האיראנית תפול. הניסיון העיראקי עדיין מהדהד בזיכרון האמריקאי: הפלה מהירה, וכאוס ממושך. לכן נראה שהאופציה היותר מציאותית היא למקד את המאמץ בכלי הכוח ולא בראש המערכת: לפגוע במבנה של משמרות המהפכה האיראני, לשתק את היכולות הבליסטיות, ולהחליש את רשתות ההשפעה האזורית. זו מלחמה לכפות על איראן לחשוב מחדש על מחשבותיה, לא להפיל אותה - לפחות במחשבות המוצהרות.

עם זאת, קריאת המצב הנוכחי מחייבת השוואה הכרחית לספטמבר השביעי. אז ישראל הייתה במצב של הלם, ומוקד ההתנגדות היה במצב של כוח יחסי, מה שדחף את ממשלת ג׳ו ביידן לגייס את כוחותיה כדי להרתיע כל התערבות איראנית ישירה. טהראן בחרה לא להיכנס, דרך מסרים לא ישירים שאישרו את מחויבותה לכללי העימות. ההחלטה הזו נחשבת כיום, בחלק מהערכות, כהערכה שגויה אסטרטגית שהעלתה לה מחירים מצטברים. היום, איראן ומוקדה נראים במצב חלש יחסית, מה שעשוי לדחוף את וושינגטון ותל אביב לראות במצב הזדמנות לשרטט מחדש את המשוואה האזורית.

לא ניתן להפריד בין האיום הצבאי להקשר הפוליטי האמריקאי. טראמפ מציג את עצמו כנשיא שמחזיר את ההרתעה ומשיג שלום בכוח. לאחר הפסקת האש בעזה, הוא שואף לקבוע גישה אמריקאית-ישראלית משותפת לשוב ולהשפיע על האזור. תקיפה על איראן, גם אם היא מוגבלת, יכולה להיות מקודמת פנימית כסימן לרצינות וליכולת להטיל תנאים.

אבל האופוזיציה הדמוקרטית מזהירה מהזחילה לעמקי ביצה חדשים ללא סמכות ברורה מהקונגרס. ואי כל הסלמה מחוץ לשליטה עשויה להפוך לנשיאה פוליטית כבדה.

הדילמה היא שה"תקיפה המוגבלת" מניחה שהצד השני יקבל את הכללים החדשים. איראן איימה להגיב, ויש לה מגוון רחב של קלפים אזרחיים. הבסיסים האמריקאיים במפרץ הם מטרות פוטנציאליות, ומצר הורמוז הוא כלי חיוני לאנרגיה העולמית. כל עימות נרחב יכול להפוך להסלמה מתגלגלת שקשה לנהל. כמו שהזהיר ריצ'רד האס, אף אחד לא יכול לקבוע בוודאות שהעימות יחזיק את המערכת האיראנית חלשה; הוא עשוי לאחד את הפנים סביבו.

בסופו של דבר, טראמפ רוצה שלוש מטרות משולבות: הסכם רחב יותר מאשר הגרעין שמעצב מחדש את התפקיד האיראני, החזרת התמונה של ההרתעה האמריקאית לאחר שנים של שחיקה מנקודת המבט שלו, והישג פוליטי פנימי שמוכיח שהוא יכול להטיל את תנאיו בכוח אם יהיה צורך.

המזרח התיכון לא מעניש רק את מי שמתחיל מלחמות, אלא גם את מי שחושב שהוא יכול לשלוט בסיומם. התקפה עשויה להיראות קלה בתחילתה, אבל היא כוללת השלכות שמעוגנות מעבר למחשבות האמריקאיות, וייתכן ויתפשטו לאזורים נוספים כמו לבנון והמפרץ. כל הרפתקה צבאית, גם אם היא מוגבלת, נושאת סיכון בלתי ניתן לחיזוי, ומאשרת מחדש שההיסטוריה באזור הזה לא מתגמלת רק את הכוח, אלא גם בוחנת את יכולת מי שמחליט להבעיר את האש על הציפיות שלו בסוף התמונה.