אפשטין.. מבחן מוסרי לצמרת הבינלאומית

-כותב ועיתונאי המתמחה בעניינים בינלאומיים, וחוקר במקרי צדק ועימותים מזוינים

לא עוד מדובר במקרה של איש העסקים האמריקאי המנוח ג'פרי אפשטין, אלא בפרשה שהפכה לאחת המשמעותיות ביותר המחשפות את טיב הקשר בין כסף, שלטון ופוליטיקה במערכת הבינלאומית העדכנית. ככל שמתגלים פרטים חדשים, מתברר שהעניין חורג מהתנהגות فردית עקומה לשאלה מערכתית הפוגעת במערכת האליטות הגלובלית עצמה.

אפשטין, שהורשע בשנת 2008 ולאחר מכן הוגשו נגדו האשמות פדרליות חדשות בשנת 2019 לפני מותו בכלאו, לא פעל בשוליים. הוא היה נוכח בלב רשתות השפעה: קשרים עם פוליטיקאים לשעבר ולהווה, תרומות למוסדות אקדמיים מכובדים, קשרים עם מרכזי חשיבה ודיפלומטים ובעלי תפקידים בינלאומיים. הרשת הזו, יותר מפרטי הפשעים עצמם, היא מה שהופך את הפרשה לעיקשת לגישור.

רשת השפעה שמעל לפשע

המסוכנות של הפרשה היא בכך שהיא חשפה את הקטנות של חלק מהמוסדות האליטיים לקבל מימון או ליצור קשרים למרות המוניטין המוכתם, ואף לאחר שהוטלה עליהם הרשעה משפטית. כאן השאלה אינה רק משפטית אלא גם מוסרית ופוליטית: מהם הקריטריונים המקנים לקבלת תרומות? היכן נגמרה הפרגמטיות ומתחילה הסכמת שתיקה?

בהקשר זה, דיווחים תקשורתיים עוררו שאלות לגבי קשרים פוטנציאליים בין אפשטין לדיפלומט הנורווגי טרויה רוד-לרסן, הנשיא לשעבר של המכון לפיס בינלאומית. המכון, המוצג כפלטפורמה לדיאלוג ויצירת שלום, נטען כי קיבל תרומות מאפשטין גם לאחר הרשעתו הראשונה. למרות שהוויכוח לא הוכיח הרשעה פלילית בעניין זה, הממד הסימבולי של העניין היה מספק כדי לערער את התמונה המוסרית.

בין השיח לפרקטיקה

כאשר שמות הקשורים לשיח "השלום הבינלאומי" מצטלבים עם אחת מפרשות ההשמצה המרותקות והמזעזעות בעידן המודרני, עולה השאלה: האם אנו עדים לטעויות فردיות בהערכת המצב? או מול תרבות אליטיסטית סגורה המחליפה אמון ואינטרסים הרחק מעיני הפיקוח הציבורי?

המפתיעה היא שהמערכת הבינלאומית עצמה, שאינה מתעכבת בלהדריך את המדינות המתפתחות לקריטריונים מחמירים של שקיפות וממשל טוב, מתקשה ליישם את אותם הקריטריונים בתוך המוסדות שלה ורשתותיה. הדו-ערכיות הזו היאמה שמעניקה לפרשת אפשטין את ממדיה הפוליטי, ולא רק המשפטי.

כישלון מערכת או רגע של בדיקה?

הקל שבכל זאת הוא להטיל את האחריות על אנשים מסוימים, ואז להכריז על סיום הסיפור. אבל מה שחשפה פרשה זו הוא האפשרות שיש כישלון מערכתית במערכת שמתנהלת על ידי מעגלים צרות של כסף והשפעה, כאשר המוניטין הבינלאומי הפך לאגף בלתי מוכר, והעיקוב המוסרי הוחלף בחשבונות של יחסי ציבור.

שיקום האמון דורש מעבר לנתוני הבהרה או התפטרויות מאוחרות. הוא קורא ל:
שקיפות מוחלטת במקורות המימון, מנגנוני בדיקה עצמאיים בתוך מרכזי חשיבה ומוסדות בינלאומיים, והכרה בכך שהחזקת שיח הערכים איננה פוטרת מאחריות.

פרשת אפשטין אינה סתם פרק אפל בסיפור חייו של אדם עשיר, אלא מבחן מוסרי לצמרת הבינלאומית כולה. או שהערכים המועלים בכנסים ובמסמכי היסוד הם מחייבים לבעלייהם לפני אחרים, או שהם יישארו רק שפה מעוצבת בשעת הצורך, ושישכחו כאשר הם מתנגדים לה.

בעולם שסובל כבר ממשבר אמון עמוק במוסדות הבינלאומיים, מה שעשוי להיות הכי מסוכן בפרשה הזו הוא לא מה שנחשף, אלא מה שטרם נחשף.