מה מאחורי נאום הצנע: האם פתרונות הקרקע انتهו או שסוף תקופת התלות הגיע?

- יועץ כלכלי בינלאומי וחבר דירקטוריון ההמרה הדיגיטלית הבינלאומית

כאשר מכריז מקבל ההחלטות הכלכלי על אימוץ מדיניות "הצנע", זה לא רק מהלך פיננסי כדי לאזן את התקציב הכללי, אלא ביטוי לרגע של מצוקה אמיתית בשולי המשחק. במקרה הפלסטיני, נאום הצנע חורג מכך שהוא מדיניות פיננסית ועובר להיות הכרה בלתי רשמית בשיבוש כלים להחלטה הכלכלית על הקרקע. מכאן עולה השאלה המרכזית: האם פתרונות הקרקע באמת נגמרו, או שהאמת היא שסוף תקופת התלות הכלכלית הגיע?

שאלה זו אינה תחליף לשונית, אלא תיאור מדויק של מצב של שיבוש מבני ארוך טווח, שהכביד על הכלכלה הפלסטינית במשך עשורים, והפך אותה מכלכלה השואפת להתפתחות לכלכלה עסוקה בניהול קיום תחת משבר פיננסי, תזרימי וריבוני מורכב.

ניתוח המשבר: כאשר המספרים חושפים את גבולות המודל

אי אפשר להבין את הצנע הפלסטיני ללא חזרה לשפת המספרים, לא כנתונים קפואים, אלא כאינדיקציות על שיבוש מבני עמוק. החוב הציבורי הפלסטיני מוערך כיום בכ-15 מיליארד דולר, הכוללים התחייבויות ישירות, חובות לעסקים פרטיים, חובות בנקאיים, והתחייבויות של רשות הפנסיה. כאשר אנו משווים אותו לתוצר המקומי הגולמי, שנע למעשה בין 13 ל-14 מיליארד דולר לאחר שנים של הידרדרות, אנו מוצאים שהחוב הציבורי עבר את ה-100% מנפח הכלכלה הלאומית.

בכלכלה רגילה, יחס זה נחשב לאזעקת חירום. ואילו בכלכלה חסרת ריבונות פיננסית, שאין לה מטבע לאומי, ואין לה שליטה על המעברים או על המשאבים, הוא מייצג כניסה לשלב של שלילת יכולת פיננסית מלאה.

המסוכנות יותר מגובה החוב היא עלות שירותו. שירותי החוב הציבורי צורכים בין 250 ל-300 מיליון שקל לחודש, כלומר בין 60 ל-75% מההכנסות המקומיות הזמינות בחודשים מסוימים, לפני שההוצאה מגיעה לשכר או לשירותים או להשקעות. כך מתהפך הדיון הפיננסי מ"איך אנו מפנים את המשאבים?" ל"איך אנו שומרים על הנזילות חיה?".

וכאשר מתווספת לכך חשבונית שכר המגיעה לכ-900 מיליון עד מיליארד שקל לחודש לכ-150 אלף עובדים, פנסיונרים ומשכורות דומות, התקציב הכללי נשלט על ידי משוואה אפסית, בה נעלם ההשקעה מהחישובים, לא כאופציה, אלא כקורבן הכרחי.

השעבוד של המערכת הבנקאית: הנזילות האילמת והמלכודת של הבנקים המייצגים

עומק המשבר מתבטא גם במצב המערכת הבנקאית הפלסטינית, שצריכה להיות מנוע לצמיחה, אך היא הופכת לקורבן של חנק פיננסי. ההמתנה ל"הארכה" השנתית של קשרי הבנקים המייצגים עם הצד הישראלי לא נחשבת עוד לבעיה טכנית, אלא הפכה לכלי לחץ מבני שמאיים על היציבות הכלכלית כולה.

הדחייה לקבלת עודף השקל המזומן אינה מהלך בנקאי רגיל, אלא מדיניות חנק שעוצרת את תפקיד הנזילות עצמה. הבנקים המקומיים מוצאים את עצמם שקועים בנזילות נייר שאינה ניתנת להחלפה חיצונית ואינה ניתנת להכנסה פנימית, מה שמגביל את יכולתם להעניק הלוואות יצרניות, מגביר את השבריריות של הפיננסים הציבוריים ומעמיק את המשבר במגזר הפרטי.

כאן, מפסידות ה"פתרונות הקרקע" המסורתיים את היעילות שלהן. הבנקים ללא כלים, והממשלה ללא ריבונות, והכלכלה ללא מנועי צמיחה.

מדוע פתרונות הקרקע הפסיקו לפעול?

במדינות ריבוניות, הממשלות מחזיקות בשלוש כלים בסיסיים: המדיניות המוניטרית, המדיניות הפיסקלית, ושליטה על הסחר. במקרה הפלסטיני, כלים אלו או מנוטרלים או מוגבלים בכוח. וכאשר הכלכלה תלויה ביותר מ-70% בצריכה מקומית הקשורה להוצאות ציבוריות, כל הפחתה בשכר או בהוצאות הופכת אוטומטית לצמיחה שלילית.

הפחתה בשכר מצמצמת את הכוח הקנייה, מחלישה את הביקוש, ופוגעת במגזר הפרטי, מה שמוריד את ההכנסות ממסים, ומחזיר את הממשלה לנקודת חוסר עמוק יותר. זו מעגל סגור שאינו נשבר על ידי מהלכים צנועים מסורתיים, אלא מחמיר אותה.

מניהול החוסר למודל מחודש

אם פתרונות הקרקע כבר אזלו במודל הנוכחי, החלופה אינה поиска כלים מסורתיים נוספים, אלא בעיצוב מחדש של המודל הכלכלי עצמו. וזאת מחייבת מעבר מלוגיקת "ניהול החוסר" ללוגיקת "בניית יכולת".

ראשית, צנע פרודוקטיבי: כלומר, צנע שאינו מתכוון להשקעה ואינו חונק את המגזרות היכולות לצמיחה, אלא מתמקד בהפחתת הפסד, בתחום סידור סדרי עדיפויות, וקישור כל הוצאה ציבורית להשפעה כלכלית שניתן למדוד.

שנית, ריבונות דיגיטלית כדרך מצטברת: לא כפתרון מיידי, אלא כדרך הדרגתית לנתק את הקשר על המגבלות הפיזיות של המזומן. מערכת תשלום דיגיטלית לאומית כוללת יכולה להעניק לכלכלה גמישות גבוהה יותר בניהול הנזילות, ולהקל על הכוח הקשור להחלפת מזומן פיזי, מבלי לטעון לביטול המגבלות הפוליטיות בבת אחת.

שלישית, הפיכת הסיוע לכלים להקלת סיכונים, מה שיפתח את הדלת להשקעות מהתפוצה בתחומים אסטרטגיים כמו ביטחון מזון ואנרגיה מתחדשת, ומפחית את חשבון הייבוא, שהוא מקור עיקרי לבריחת כספים מהכלה.

סיכום: סוף התלות או תחילת ההמרה?

נאום הצנע אינו סוף הדרך, אלא פעמון אזעקה אחרון. השאלה האמיתית כבר אינה: כמה נצמצם בהוצאות? אלא: איך אנו מחדש בונים את היכולת לייצור בכלכלה שעבר חוב שלה את משקל התוצר שלה?

אולי הצטמצמו פתרונות הקרקע הקשורים למודל התלות, אך אזורי החדשנות, והדיגיטציה, והגדרת מחדש של הכלים הכלכליים עדיין פתוחים. האתגר האמיתי אינו בהיעדר רעיונות, אלא בנכונות לעבור מניהול המשבר כעתיד קבוע, לשבירת המודל שיצר אותו.

איננו צריכים רק צנע, אלא גם לשוב לרצות לתכנן וליצור אופק, לפני שהצנע יהפוך מאלהה להצלת חיים לדפוס חיים קבוע.