מעבר رفח: שקר ה"הגירה מרצון" והפטרונות האמריקאית תחת כיסוי בינלאומי

אין דבר כזה "הגירה מרצון" בסביבה של מלחמת השמדה והרס כולל, חומות צבאיות וחקר משפיל. מרצון предполага отсутствие כפייה, אפשרות חזרה בטוחה ללא תנאים, וחופש החלטה אישי. כאשר החזרה מותנית באישורים ביטחוניים, הכבוד נבחן בכל חסימה, וכספים מוצעים בתמורה לאי החזרה, איננו עומדים בפני בחירה חופשית אלא בפני כפייה המנוהלת בשלמות.

מה שמתרחש במעבר رفח, בהתאם לעדויות ולעובדות מתועדות, אינו לקות ניהולית או קשיחות ביטחונית חולפת. מדובר בדפוס חוזר: צמצום מספר העוברים, חקירות קשות, הכוונה וקישורים, החרמת רכוש ולחצים נפשיים והצעות כספיות מותנות. כל האלמנטים הללו יחד הופכים את המונח "מרצון" לחסר בסיס משפטי, שכן החוק הבינלאומי אינו מסתפק בהיעדר נשק ישיר בלבד, אלא מתייחס לסביבה הכפויה שמניעה אנשים לעזוב או מעכבת את חזרתם.

המעבר הפך מאורח חיים לכלי לשליטה באוכלוסייה: מי יוצא? מי חוזר? מי נמנע? ומי מתפתה לשיתוף פעולה? כאשר החזרה הופכת לזכות מותנית, והעזיבה למעבר מפתה בכסף, אנו בפני ניהול דמוגרפי ולא ניהול גבולות. זה מפרק את הנרטיב שישווק את "ההגירה מרצון" כפתרון הומניטארי, ומגלה אותה כאמצעי ריכוז רך תחת כיסוי ניהולי.

ההגירה הכפויה בהגדרתה הרחבה אינה מוגבלת למעבר ישיר בכוח, אלא כוללת יצירת תנאים חיים קשים שמניעים את האוכלוסייה לעזוב. צמצום אפשרויות החזרה, השפלה חוזרת, דרישת אישורים ביטחוניים והשהיית טיפול ונסיעות, כל אלה הם אמצעי לחץ שמרוקנים את "הבחירה" מתוכנה.

מדברים על "מועצת שלום" או סידורים ל"יום הבא" ככניסה ליציבות ולשיקום. אבל איזו מועצה נבנית על יסוד צמצום החזרה והגבלות כפייה? ואיזה "יום הבא" מנוהל כשהמפה הדמוגרפית מגובשת תחת לחץ?

אם תוכנית הפסקת המלחמה שדונלד טראמפ קידם נועדה להחזיק את ההפסקה, להכניס סיוע ולסדרי ניהול אזרחי זמני, אז ההפיכת המעבר לכלי סחיטה ואיומים מערערת את ההיגיון של היציבות עצמה. אי אפשר מהנדס שלום על ידי מדיניות שגורמת לעיכובים וממרקת עבירות ומחלישה את האמון בכל סידורים עתידיים.

ואם ההבטחות של דונלד טראמפ ניתנו כביטחונות להפסקת אש ולביצוע תנאי ההסכם וההחלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מספר 2803, אז השתיקה שלו לגבי מה שמתרחש במעבר رفח מעלה שאלות רציניות לגבי טבע הביטחון הזה ומגבלותיו. התמונה של השפלה, הגבלה ומניעת החזרה מתרחשת לנגד עיני העולם, ללא לחץ ממשי לחייב את מדינת הכיבוש למלא את המינימום של התחייבויות השלב הראשון של ההסכם.

עד כה לא שמענו שום עמדה ברורה מדונלד טראמפ, ולא מניקולאי מילאדינוב, ראש המועצה המנהלית لما שנקרא "מועצת שלום", לגבי מה שקורה מדי יום במעבר رفח. אין גינוי לאיסורים שרירותיים, אין התנגדות להשפלת החוזרים, ואין דרישה פומבית להבטיח את זכות החזרה הבלתי מותנית.

המוזרות היא שמילאדינוב הצהיר במהלך כנס הביטחון במינכן כי המעבר לשלב השני דורש "נשק", בנאום שנראה קרוב יותר להכרזה על תנאים פוליטיים וביטחוניים מאשר לדרישה להגן על אזרחים. בזמן שהאוכלוסייה מוגבלת ושוברת את חזרתם, סדרי העדיפויות מוכנים כך שנשק יהווה כרטיס הכניסה לשלב הבא, ולא ביצוע התחייבויות קיימות.

כאן מתברר השאלה הקריטית: האם אנו עומדים בפני תיווך מאוזן, או בפני פטרונות אמריקנית תחת כיסוי בינלאומי? כאשר השיחה על נטילת הנשק עולה על השיחה על הגנת האזרחים, וכאשר מתבקשת המעבר ל"יום הבא" לפני הבטחת הזכויות הבסיסיות, מה שנבנה אינו מועצת שלום אלא מסגרת ניהול עליונה המכתיבה את תנאיה הפוליטיים על הקורבן לפני שהיא מבטיחה את זכויותיו. ובמובן הזה, הביטחונית אינה נראית כמבטחת, אלא שותפה בניהול תוצאות המלחמה ובחזרה yapılandırılması של מציאותה.

ההחלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות מספר 2803 לגבי עזה הדגישה את הגנת האזרחים, הכיבוד של החוק הבינלאומי ההומניטרי, ההבטחה לגישה הומניטארית, וההימנעות מהגירה כפויה. כאשר אוסרים על החזרה, וההנחה לחזקה נתונה לאישורים ביטחוניים מראש, וכשהאישים לא מוחזרים לבתיהם, אנחנו נמצאים לפני מקרים המתקרבים להגדרת העברת אוכלוסין האסורה על פי אמנות ג'נבה.

המוזרות היא שהשיחה על "שיקום" משמשת כמסך בזמן שאחת מאבני היסוד של השיקום נעקרות: חזרת האוכלוסייה בכבוד וביטחון. אין שיקום בלי אנשים, ואין יציבות בלי זכות חזרה בפועל בלתי מותנית. שיקום אינו בטונים וברזל, אלא החזרת כוח לקהילה לשחזר את ביתה ואדמתה בלי השפלה.

ההפללה הכוחנית המפורשת נתונה לדחייה בינלאומית מהירה. "ההגירה השקטה" דרך הרדיקה והלחץ והסרקיזם, שואפת להשיג את אותה תוצאה בדרכים פחות רועשות. זה פריקת הדרגתית תחת הכותרת של מרצון. אבל החוק הבינלאומי לא מתבדח על ידי הסיסמאות; המבחן הוא המצב הכרחי: האם ההחלטה חופשית? האם הסביבה אינה כפויה? האם החזרה אפשרית ובטוחה? אם התשובה היא שלילית, אז "מרצון" היא רק תווית.

מעבר رفח אינו פריט טכני בניהול הגבולות, אלא קשר פוליטי ומשפטי המגלה את כוון המדיניות בשטח. בין השיחה על "מועצת שלום" וההבטחות של "היום הבא" ופרויקטים של "שיקום", נשארת השאלה הקריטית: האם נשמרת זכות הפלסטינים לחזור בבטחה ובלתי מותנית, או נבנית מחדש המציאות האוכלוסייתית תחת לחץ מוסתר?

המינימום שהחוק והצדק מחייבים הוא ברור: לאפשר לאנשים לחזור למה שנשאר מבתיהם בבטחה ובכבוד, ללא סחיטה או השפלה או תנאים שרירותיים. כל השאר, אינו שלום ואינו שיקום... אלא ניהול הגירה בדרכים שקטות ומסוכנות יותר.