כשסיפוח והכנסת ריבונות הופכים ללב המחשבה הציונית

פשיזם, במובנו המעשי הפוליטי, אינו נמדד בשפה קיצונית או בנאומי שנאה, אלא במעשה ריבונות כפויה: סיפוח, הטלת שליטה, והכחדת קיומו של האחר באופן חוקי ופוליטי. בהקשר הזה, מה שישראל מבצעת היום בשטחי יהודה ושומרון אינו רק סטייה אידיאולוגית, אלא פשיזם שלם שמבוסס על הפיכת כיבוש לריבונות, ושליטה צבאית זמנית למערכת שלטון קבועה.

החלטות קבינט השרים הישראלי האחרונות, המְפְשׁוֹת את "האכיפה" בתחומים אזרחיים בתוך אזורי "A" ו-"B", מהוות את הביטוי הברור ביותר של שינוי זה. המדינה שלטוענת שאינה סופחת, מבצעת בעצם סיפוח דרך הרחבת סמכויותיה, והפקעת סמכויות פלסטיניות, והטלת חוקיה על קרקע שלא מכירה בכל ריבונות לבעליה. זהו לב הפשיזם: שלטון הנוגס בכל קיום חוקי או פוליטי מתחרה.

הסיפוח אינו אירוע חוקי בודד, אלא תהליך מצטבר מאורגן: הפקעות קרקעות, הריסת בתים, העברת סמכויות תכנון ובנייה, פתיחת רישומי קרקעות, והקלות בהשתלטות על נכסים פרטיים. במקביל, הפלסטיני מצטמצם ל"תושב" חסר זכויות פוליטיות, המנוהל באופן בטחוני ועובר הענשה מנהלית. ההפרדה החוקית הזו היא שעושה את הסיפוח לדמותו הפשיסטית.

פשיזם זה לא נולד עם הממשלה הנוכחית, אלא צמח בתוך מבנה הסכמי אוסלו עצמם, שהוסב בידיעה משלב זמני למצב קבוע. ישראל יכלה לשלוט על הקרקע دون לשאת באחריותה ככוח כיבוש, בעוד שהנטל האזרחי והכלכלי הוטל על רשות פלסטינית חסרת ריבונות. כך נוצרה מערכת שבה הכיבוש מחזיק בקרקע, והשלטון מחזיק באוכלוסייה.

החולשה של הרשות הפלסטינית לא הייתה תופעת לוואי של מסלול זה, אלא אחת מהנחתות להמשך שלו. הפרויקט הלאומי הוחלף בניהול המשבר, והצהרות הגינוי והמהלכים הדיפלומטיים איבדו את יכולתן לעצור את ההתנחלויות או להשהות את החלטות הקבינט. וכל הפחתת חשיבות של צעדים אלו היא רק ניסיון לקשור אותם לשנת הבחירות הישראלית, בעוד שבסיסו של הסיפוח מדיניות מדינה החוצה ממשלות, שהתממשה מכרז אל מציאות בכל פעם שהתגובה הבינלאומית נעלמה, במיוחד האמריקאית.

מבחינה בשטחית, מדיניות זו מתורגמת בהגברת האלימות של המתנחלים המוגנים על ידי הצבא, ובגירוש הכפוי המתמשך של ההתנחלויות הפלסטיניות, והרס מחנות הפליטים ג'נין, נור שמס וטולכרם, וגירוש של יותר משלושים אלף פלסטינים. מה שמתרחש אינו חוסר ביטחון, אלא ביצוע מעשי של לוגיקת הסיפוח ומערכת האפרטהייד.

במקביל, ההנהגה הפלסטינית ממשיכה להמר על חוץ. למרות ההודעות הפיוס שנשלחו לממשל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ואימוץ תוכנית טראמפ והחלטת מועצת הביטחון 2803 בעניין שיקום עזה, לא הושג שום לחץ פוליטי על ישראל. ואילו ההנהגה הפלסטינית הוחרמה מדיבור עם האומות המאוחדות, והאווירה האירופית נפתחה בפני בנימין נתניהו למרות שהוא נמצא תחת חקירה, בזמן שהאיחוד האירופי קישר את השיקום בהבאת חמאס לידי תהליך פתוח, והשתייך למעשה למדיניות ענישה קולקטיבית ולהשהית הסיוע ההומניטרי.

בהקשר הזה, הפשיזם הישראלי אינו נראה כקיצוניות ימנית סתם, אלא כמערכת שלטונית המנצלת את היעדר החלופה הפלסטינית המסוגלת לשבור את المعادלה. ככל שהרשות נחלשת, כך גוברת יכולת ישראל להטיל את ריבונותה כמציאות, ולהפוך את יהודה ושומרון לחלל הנתון לחוק אחד, לצבא אחד, ולרצון אחד.

השמדה מעשית של פתרון שתי המדינות אינה משאירה ריק פוליטי, אלא ממלאה אותו במערכת אחת: מדינה אחת עם מערכת של אפרטהייד.

כשהסיפוח הופך למדיניות רשמית, והכנסת ריבונות לתרגול יומיומי, השקט אינו בחירה ולא ניטרליות אינה אפשרית. מה שמתרחש בשטחי יהודה ושומרון אינו מאבק פוליטי ניהול, אלא קרב על קיום עצמו: קרקע הנתפסת בחוק, חברה שמתפרקת בכוח, וזהות המנוהלת בטחונית תחת מערכת אפרטהייד מלאה. הפשיזם הישראלי אינו זקוק להכרזה רשמית ולא להכרה בינלאומית; הוא מוכתב בפועל, בהחלטת המנהל, בגרר, ובמתנחל המצויד, ובשקט של העולם.

במקביל לכך, המשך ההימור על חוץ, או הסתפקות בניהול המשבר, או חוסר תגובה מילולית, אינו רק כישלון פוליטי, אלא תרומה غير ישירה לייצוב המצב הזה. הפשיזם מתפתח לא רק כי הוא חזק, אלא כי הוא אינו נתקל בעלות. וכל יום המתנה למאבק, בשם ריאליזם או פחד מהלא נודע, מעניק לפרויקט הסיפוח עוד זמן להפוך לגורל סופי.

השאלה אינה האם ישראל תספח את שטחי יהודה ושומרון, כי זה כבר קורה, אלא עד מתי יוחלט להניח לסיפוח להתקדם ללא עלות, תוך שלטון חלש, ומערכת בינלאומית המסתפקת בניהול התוצאות, וחברה מתבקשת להסתגל לאובדן מולדתה. כי כשסיפוח הופך לערך הליבה של הפוליטיקה, והכנסת ריבונות לערך הליבה של החשיבה, הפשיזם הפך מתיוג למצב, וההמתנה אז אינה ניטרליות, אלא הפסד בטוח.