הצדק ורצון הריבונות הלאומית הם הדרך לשחרור ולמדינה

מפלגת העם הפלסטיני מציינת בעשירי בפברואר את מלאת ארבעים וארבע שנים להקמתה, תוך שהיא נזכרת במסלול ארוך של מאבק לאומי וחברתי, והיא באותו הזמן ממשיכה בהכנות לקיום כנס החמישי שלה.

החומר המוצע במאמר זה מייצג את הפרק הראשון בסדרת פרקים העוסקת בהיבטים המרכזיים של האסטרטגיה הפוליטית של מפלגת העם הפלסטיני לאור השינויים הסוערים המולכים על הסוגיה הפלסטינית ועל העולם. זוהי חומר המוצע לדיון ולפיתוח ברמת המפלגה, התנועה הלאומית ועמנו, כך שתורם להרחבת הדיונים המחשבתיים והפוליטיים בזירה הפלסטינית, במיוחד כאשר ההתמודדות עם סוגיות שונות לאחר השביעי באוקטובר ואחרי ההשמדות ההמוניות לא יכולה להיות כפי שהייתה לפניה
 
מטרה זו נועדה להציג ניתוח מרוכז של יסודות האסטרטגיה הזו, לא רק כקבוצה של עמדות מזדמנות, אלא כמתווה ייחודי שעוסק בטבע השינוי במאבק, בתנאים לפעולה הלאומית, ובקשרים הדיאלקטיים בין צדק, שחרור, ריבונות ורצון לאומי. וזאת בשעה שיש חיבור חסר תקדים בין הסוגיה הלאומית לשינויים הבינלאומיים הסוערים ולמאבקי הכוח, לא רק ברמה של אליטות ומדינות, אלא גם ברמה של תנועות עממיות ועליית הכוח הגלום של כוחות חברתיים ודורות חדשים, בהקשר של פתיחות ושימוש בכלי תקשורת חברתית ומהפכים ארגוניים חדשים.

---
  
ראשית: ההשמדה כבעיה מרכזית המצריכה רדיפה וצדק
 
המחשבה של מפלגת העם הפלסטיני יוצאת מהבנה שההרג ההמוני שהעם הפלסטיני עובר הינו מוקד ניתוח ופוליטי מרכזי, לא רק כמקביל לפשע עכשווי או הסלמה בכלי דיכוי, אלא כמעבר יסודי מהותי באופי הפרויקט الاستعماري الصهيוני, ובחינה מקיפה של מערכת הצדק הבינלאומית ויכולתה להגן על עמים מפני מחיקה קיומית.
 
ההשמדה הזו משקפת חיבור עמוק בין המבנה המחשבתי והמעשי של האליטה הקפיטליסטית האכזרית ותשוקתה להמשיך את ההגמוניה, ובין האליטות היהודיות העולמיות והישראליות כחלק בלתי נפרד מהרשת השלטת הזו וכוחן בשני המישורים המקומיים והעולמיים.
 
הניתוח של המבנה الاستعماري الاستيطاني של הפרויקט הציוני עבר שלב חדש מהותי עם ההשמדה המתרחשת, שעולה על תיאורי האפרטהייד והכיבוש. שכן ההשמדה ההמונית חידשה את הקשר הישיר עם המחשבה ועם מעשה הניקוי האתני שצפה בעקבות קטסטרופת 1948, חורגת מעבר לשלב המתרחב מאז ועד אוקטובר 2023, שהופיע בעיקרו בכיבוש ובאפרטהייד.
 
הכיבוש והאפרטהייד, על אף אלימותם המבנית, פועלים על פי עקרון ניהול קיומו של העם הפלסטיני ממקום של חורבן ואפליה והשתלטות, תוך שמירה על זהות זו בנוסחה של הגמוניה. מהותו של ההשמדה היא קרובה למקום זה, למנוע אפילו את הצורה של "חיים בכפייה", והפיכת ההשמדת העם עצמו להלך מרכזי. ובכך, הפרויקט הציוני חוזר להיות פרויקט פשיסטי מחיקתי במעשיו, האידיאולוגיה שלו ודבריו הציבוריים.
 
בעקבות זאת, הגבלת תיאור המציאות הפלסטינית לשיח האפרטהייד בלבד כבר אינה משקפת את הדרגה שהגעתה אליה הפשיזם הציוני, ועקב התעקשות על תיאור זה ללא פיתוחו עלולה להסתכן בכך שהניתוח יהפוך לנורמליזציה לשונית עם מציאות ההשמדה, במקום שיהיה כלי חשיפה וניהול דין וחשבון.
 
המראה הקרוב ביותר למעש ההשמדה ההמונית בפרויקט הציוני מחבר אותו להופעת הניקוי האתני שהטביע את קריסת 1948, ועולה עליו לרמה של השמדה המונית מבחינת שאין כאן די בהזזה אוכלוסיה או גירוש או שליטה, אלא דוחף את המהלך לרמה של מחיקה מוחלטת והשמדת הקולקטיב האנושי. למרות שההופעה של השמדה המונית נגמרה עד כה בעזה, בעוד שההופעה של הכיבוש והרחבה الاستيطانية ופרקטיקות דיכוי אחרות מייצגת את הצורה הבולטת בגדה המערבית, אין זה סותר את מהות הניתוח, שהיא שהפרויקט הציוני בשלב הנוכחי הניח את האופי ההרמוני שהוא יכול לפנות אליו בגדה המערבית אם תינתנה הזדמנות או תירוץ, אפילו כי אופי זה עשוי בשלב מסוים להודיע על כישלון האפרטהייד הקיים בקשר עם פלסטינים החיים בישראל.
 
המעבר של הפרויקט הציוני לקו ההשמדה אינו תופעה יוצאת מהכלל, אלא תוצאה של תהליך ארוך של שינויים פשיסטיים ושינויים בתוך החברה הישראלית עצמה, שראתה עלייה באידיאולוגיה של הציונות הדתית והימין הפשיסטי, שמצא את השפעתו בתוך מאבקי הכוח בין כוחות ומפלגות ואליטות ישראליות. זו גם תוצאה של הכרה בכישלון בהשגת כיבוש העם הפלסטיני והשמדת שאיפותיו הלאומיות לצד מאבקיו האזרחיים תחת האפרטהייד והכיבוש. שכן העם הפלסטיני, עם מרכיביו השונים בתוך פלסטין ההיסטורית ומחוצה לה, שמרה – על אף כל גורמי החולשה והכישלון והפילוגים – על קיומו ועל אחיזתו במזהותו הלאומית, והשיג הכרה בינלאומית בזכויותיו, ובפרט זכות ההגדרה העצמית ולמדינה ושיבה.
 
 
כמו כן, השינוי המבני בפרויקט הציוני משתקף גם באימוץ אסטרטגיה רדיקלית רחבה שחורגת מהמסגרות הביטחוניות המסורתיות למרחבי ההגמוניה. שכן הפעולות ההשמדה כלפי העם הפלסטיני מייצגות הגדרה מחדש של מושג ההתרחבות, שהרי המטרה כבר אינה פשוטה של שליטה טריטוריאלית כפי שהייתה בשנת 1967, אלא היא מתמקדת כעיקרון תפקודי שמטרתו להקנות את העליונות הכלכלית והפוליטית במעמוק השטח. זה תואם עם האסטרטגיה של הממשל האמריקאי להנדסה מחדש של האזור, כאשר האינטרסים הציוניים מצטלבים עם הכיוונים הקפיטליסטיים הבינלאומיים להכניע מדינות כמו (איראן, עיראק, סוריה ולבנון) תחת הגיון של שליטה כוללת. התפשטות זו המגיעה גיאוגרפית למגוון רחב של הכוכב המזרחי עד לקרן אפריקה (אדמת סומליה), והאיומים הסוחפים שמופעלים על מדינות שכנות כמו ירדן ומצרים, משקפים ניסיון לכפות מערכת אזורית חדשה שבה הציונות הקולוניאלית תהיה חלק מרכזי בך ומנחה ומגינה על האינטרסים הגיאואסטרטגיים והכלכליים של כוחות קפיטליסטיים גדולים." ובכך, מפצה את הירידה במעמד ישראל וביכולת ההרתעה שהיא איבדה בשמיני באוקטובר, אשר חיפשה לפצות עליה באמצעות השמדה המונית ועל ידי הדוקטרינה של פגיעה באזרחים כאחד המטרות והאמצעים של המלחמה כפי שהתבטא בלבנון במיוחד.
המעבר הזה קשור כולו לשינויים הבינלאומיים המתרבים, שהרי הפרויקט הציוני מאז ומעולם היה מחובר לאינטרסים ולמטרות של האליטות הקפיטליסטיות הקולוניאליות הגדולות, ועדיין הוא מחובר באופן אורגני לחסם האינטרסים הכספיים והפוליטיים של האליטות השלטות, כך שניתן לקרוא את פעולתו לא בנפרד מהאסטרטגיה הכוללת של כוחות אלו המכוונים לניהול המשברים הגלובליים ולהבטיח את הזרמות האינטרסים הגיאו-כלכליים באזור.
ההתרחשויות הבולטות ביותר הללו מתבטאות בשינוי האיזון הכלכלי והגיאופוליטי, בשינויים במודלים של רכישה ובעלות ובקשרים חברתיים, ובשפעות מדעיות וטכנולוגיות המתקשרות לשלב של המהפכה הדיגיטלית המתרקמת, כשהן מלווה בכישלון של הליברליזם החדש והקפיטליזם בכלל בפתרון סוגיות כמו עוני, ולכידות וסביבה שלום בינלאומי. כל זה הוביל לשאיפה ברורה להתמודד עם שינויים אלו שהגיעו לשיאם תחת ממשל טראמפ, שהיא מצטיינת במאמץ בלתי פוסק להטיל שליטה פראית יותר על העולם, כולל הכשר של תפיסת כוח על מדינות ואדמות ומשאבים וריבונות, כאשר "שלום בכוח" הוא האמצעי להגשמתו. גישה זו הפכה בנוסף לשותפות והמנעות של הממשל האמריקאי הקודם והאליטות הקפיטליסטיות השלטות להפסיק את ההשמדה הנראית נגד העם הפלסטיני, לשונות תאוריה חדשה לכיסוי השמדה ולמנוע מלהתמודד עם המאשימים, דרך לחצים על שופטים בביה"ד הפלילי הבינלאומי ועל דרום אפריקה וכל הכוחות שמבקשים דין וחשבון.
 
לסיכום:
 
ההשמדה המונית הנוכחית מייצגת חריגה חדה מהמושג של הפרויקט הציוני מנקודת מבט של אפרטהייד וכיבוש בלבד, כשהשמדה איננה סטיה יוצאת דופן מהטבע הזה, אלא ביטוי לשינוי שמוקף בטבע השמדה שמתנגד במעשה בעזה, ולא הוחל בריאות ממנו. וכי הוא יכול להיות מובע גם בגדה המערבית ואפילו בתוך ישראל עצמה אם תינתנה התנאים.
 
ההשפעה של ניתוח זה משקפת את הצורך להסתכל על סוגיות שונות מנקודת מבט זו, החל מנסח את העדיפויות להתמודד ולמנוע השמדה ומה שעומד בראשה (שכן הגירוש הוא חלק בלתי נפרד ממנה), ועד להציב את סוגיית הצדק בראש העדיפויות. הצדק כאן נושא בשני ממדים: הראשון נלווה לצדק המעבר ולדין וחשבון, והשני קשור להשגת צדק שחרור לעם הפלסטיני דרך הבטחת זכויותיו החוקיות במדינה ובשיבה. ובכך, הצדק הוא מטרה ואמצעי בו זמנית: מטרה למרד ולוודא על הזכויות לקורבנות ולעם הפלסטיני כולו, ואמצעי להתמודד עם הפרויקט הציוני בנקודת החולשה החדשה שהרעידה את חוקיותו כמו שלא קרה מעולם, שלא מאפשרת לתבוע יישום דגמים של צדק בינלאומי בהתמודדות עם סוגיית ההשמדה ההמונית, וביניהם ולמותר (השואת) עצמה.