תיקי אפשטין: אליטה מושחתתששלטת על העולם ללא דין וחשבון!

מתיקי ג'פרי אפשטין מתגלות כל יום שערוריות מעוררות גועל, ונראה כי אנו מול סרט הוליוודי שהגה דמיון של במאי מומחה לסרטי מתח וקומדיה אבסורדית. לא האבסורד נגרם רק בגלל חשיפת השערוריות אלא גם בכך שהנשיא של האימפריה האמריקאית המעורב בתיקי אפשטין ממשיך בעבודתו בלי לומר מילה, או מעמיד פני שאינו מתייחס. יש מי שמציע כי אחת הסיבות להכנה לפלישה חדשה לאיראן היא להסיח את הדעת מהשערורייה הזו, שלא ניתן להימנע מתוצאותיה לאחר שמשרד המשפטים האמריקאי שיחרר את התיקים הללו בעקבות לחצים גדולים ותקופה ארוכה.

זהו לא תיק חדש; ג'פרי אפשטין הורשע על שערוריות מיניות לפני שנים, והתאבד בכלא בשנת 2019. אלא שהחדש המרגש והמעורר זעזוע הוא התגלות המעורבות של אליטות פוליטיות, פיננסיות ואמנותיות גדולות בעבירות הללו, וכמו כן ההקשר של המתאבד עם המוסד הישראלי, ומה שזה מוסיף לדיון הסוער בארה"ב לגבי ההשפעה של הציונות על הכיוונים במדיניות החוץ האמריקאית, ובמיוחד כלפי הסוגיה הפלסטינית והפשעות המזעזעות המבוצעות בעבורה.

העניין לא קשור לאדם מקולקל שיש לו רשת פשע מבודדת, אלא במערכת שלמה שסיפקה הגנה, שיתוף פעולה ושקט לאחד מדגמי ההשתעשעויות המחרידים ביותר, רק משום שעושה העבירה היה חלק מהאליטה. הוא היה עשיר, בעל קשרים, ומחובר למעגלי הכוח והכסף.

חזרת תיקי ג'פרי אפשטין למרכז הבמה לא הייתה אירוע תקשורתי חולף, ולא סתם שערוריה מוסרית מאוחרת, אלא עניין המגלה את המבנה העמוק שבו העולם נשלט כיום. מה שנחשף היה לא רק היקף הפשעות, אלא גם רשת ההגנה שסיפקה לאלה: שתיקת המוסדות, שיתוף הפעולה של האליטות והסרת החוק בכל פעם שהוא התקרב למרכזי הכוח. כאן, איננו מדברים על סטייה פרטית, אלא על מערכת שלמה שחושבת שבעליה מעל למוסר ומעל לעונש.

פרשת אפשטין אינה רק עניין של מוסר מינית, אלא סוגיה פוליטית ביסודה; המין וניצול ילדים שימשו למטרות פוליטיות וחיזוק השפעה. היא מגלה אליטה עולמית הרואה את עצמה עליונה, ומתייחסת לחוק כאמצעי לניהול אחרים ולא כמגבלה עליה. אליטה שיודעת כיצד להשתמש בכסף, פוליטיקה, מודיעין ומדיה, כשפשעות מנוהלות לא כתקלות אלא כאמצעים במסגרת מערכת הכוח.

המסוכן בפרשה הזו אינו מה שקרה, אלא מה שהתקבל. אם המערכת העולמית מסוגלת לחיות עם ניצול ילדים כאשר העבריין הוא חלק מהאליטה, השאלה ההגיונית היא: כיצד יתמודד המערכת הזו עם עמים שלמים המוגדרים מחוץ לדווקא של האנושי המלא? לכן, המעבר מאפשטין לעזה אינו קפיצה פופוליסטית, או לכל מדינה לא מערבית, אלא מעבר לוגי בתוך אותה מערכת מוסרית.

מערכות המערב הציגו את עצמן תמיד כסרסור של הדמוקרטיה הליברלית: הפרדה בין רשויות, עצמאות מערכת המשפט, חופש העיתונות וזכויות האדם. וכדי שלא נלך רחוק מדי בניקוי מוחלט של הדמוקרטיה הליברלית, שהייתה קפיצה בהתפתחות הפוליטית וניהול החברות והיחסים הבינלאומיים, שמה שחשף העשורים האחרונים הוא ההתפרקות של הבניין הזה מבפנים. הכללים הללו לא בוטלו רשמית, אלא פורקו מתוכנם והפכו לססמאות.

עם הזמן והתרופפות הביקורות, והתפרקות האליטות, ההפרדה בין הרשויות הפכה לחלוקת תפקידים בתוך האליטה עצמה; מערכת המשפט מתנתקת כשהמקרים אינם פוגעים במהות הכוח; העיתונות כבר אינה רשות ביקורתית, אלא שותף ליצירת הנרטיב הרשמי; והפרלמנטים לעיתים קרובות נקראים כדי לעדן החלטות שהתקבלו מראש בשם הביטחון הלאומי או האינטרס העליון.

בהקשר הזה, פרשת אפשטין הופכת לדוגמה לשינוי הליברליזם משיטת זכויות לשיטת חוספניות. החוק לא נאכף שווה, אלא מנוהל לפי מאזן הכוח. מה שניתן חסינות במרכז, מקבל יכולת מוחלטת על אלימות בשוליים. והאמת היא שהערכים והקריטריונים שהוצגו לאחר מלחמת העולם לא היו מקורם בכאבים של מלחמת העולם השנייה בלבד, אלא בעיקר היו השתקפות של מאזן הכוחות ששרר אז, ולכן החוק הוצג לפי מאזן הכוחות, ואנו רואים עדות מנותב, מארק קארני, ראש ממשלת קנדה, בכנס דאבוס, חושף את השקר שמסתיר את המערכת העולמית שהתגבשה מאז מלחמת העולם השנייה.

חסינות המרכז והשמדה בשוליים

ההיגיון עצמו שולט בעמדה המערבית לגבי עזה. המערכות שהכזיבו – או סירבו – להעניש אליטה פשעית בתוך חברותיהן הן עצמן שמפרות את החוק הבינלאומי, ומסירות את המשמעות מהגדרת השמדה ופשעי מלחמה כאשר ישראל היא העבריינית.

עזה אינה אסון אנושי מנותק מההקשר, אלא תוצאה טבעית של מערכת עולמית היררכית, שבה מחולקת האנושות לשכבות. במערכת זו, חייה של המערבי או של בעל ברית נחשבים לחיים בעלי ערך שלם, בעוד שנראה על חייה של הפלסטינית כאפשרית לניהול או להקרבה או למחיקה לשונית ופוליטית.

כאן, השקט המערבי אינו כישלון מוסרי, אלא תפקיד פוליטי. ההכרה באנושיות המלאה של הפלסטיני מאיימת על הבסיס שעליו מבוססת המערכת הקולוניאלית, ומביאה מחדש לפתיחת תיקים בהיסטוריה: עבדות, השמדה, ושוד העמים בשם ההתקדמות.

אם כן, בפלסטין, מגיעה ההדרדרות הזו לשיאה. ישראל אינה סתם מדינה בעלת ברית, אלא פרויקט קולוניאלי השמדתי המבוסס על עליונות אתנית, נישול אנושיות ומערכת משפט כפולה – כלומר אפרטהייד מלא – ובכל זאת מסווגת כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

סתירה זו אינה טעות בתיאור, אלא ביטוי למציאות עמוקה יותר: הליברליזם המערבי לא היה מעולם אוניברסלי. הוא חי היסטורית עם קולוניאליזם, השמדה וסגר, שכן הוא נבנה על הפרדה בין מי שמוכרים כאנושיים ומי שמנוהלים כאובייקט לשליטה.

הפלסטיני, בהגדרה הזו, אינו סובייקט פוליטי שלם, אלא בעיית ביטחון או איום דמוגרפי או מכשול תרבותי. ומכאן, הפסקת חייו, רעב ודיכוי חייו נחשבות פעולות שיכולות להיות מוצדקות מוסרית במסגרת נאום המתגבה בערכים.

ניהול הלכלוך המוסרי

בהקשר הזה, מתבהרות האשמות והדוחות שטוענים לגבי קשרי ג'פרי אפשטין עם רשתות מודיעיניות, בהם המוסד. לא כפריט שערורייתי, אלא כחלק מהיגיון רחב יותר בו מתנהלים העסקים המלוכלכים מחוץ לאור. מודיעין, היסטורית, וכפי שחשפו מסמכים רבים, לא מסתפק באיסוף מידע אלא מנהל רשתות סחיטה והשפעה שמגינות על האליטות ומקשרות אותן לפרויקטים פוליטיים גדולים.

המערכת שמסכימה להפר את הגופים בחשאי, היא זו שמסכימה להשמדה בגלוי. ההבדל הוא רק ברמת הראיה ובמספר הקורבנות.

הזדמנות אחרת לעמים ברגע התרסקות המסכות

החשיפה הזו, על כל זוועתה, לא רק שיש לה משמעות של הדרדרות, אלא פותחת חלון היסטורי נדיר בפני כוחות מהפכניים ודמוקרטיים ותנועות עמים בעולם. כאשר המסכות נופלות, והאליטות השלטוניות נחשפות כשכבות משולבות של כסף, תהילה וכוח, הן מאבדות את יכולתן לטעון מוסרית, שתמיד היוותה מקור של כוח סמליותן. ההתפוררות של הלגיטימיות של אליטות אלו – מוסרית ופוליטית – יוצרת ריק שלא ניתן למלא אלא בעלייה של חלופות רדיקליות המגדירות מחדש צדק, חירות וכבוד אנושי מחוץ להיגיון של עדיפות וסטיות.

אכן, הרגע הזה מספק הזדמנות נוספת, במאמצים הממשיכים, לבנות מחדש נאום שחרור עולמי, שאינו מתחנן להכרה של המערכת הקיימת, אלא מתמודד עם מהותו: כמערכת המתבססת על אי-שוויון ساختתי ועל שוד העמים, וניהול אלימות באמצעות מוסדות "חוקיים". החיבור בין אפשטין לעזה, בין השחיתות של האליטות במרכז להשמדה בשוליים, מאפשר לתנועות העמים לאחד את זירות המאבק: מהתנגדות לקולוניאליזם ולעוול הגזעני, ועד לפרק את כוח הכסף הגלובלי, ועד להשיב את הפוליטיקה מאחיזת האוליגרכיות.

באופק הזה, אינה שב השאלה של פלסטין כעניין של לכושר מוסרי בלבד, אלא כאמצעי פוליטי אוניברסלי, שמגלה את מהות המערכת העולמית ומספקת למאבקי העמים שפה משותפת להיאבק בה. המאבק לא נחשב עוד בין מדינות או זהויות, אלא בין האנושיות השואפת לחופש ואליטה מושחתת השוללת את העולם בביטחון מההשללה. וביטחון זה, כאשר הוא נשבר, אינו נופל לבדו, אלא פותח את הדרך לעולם אחר – עולם שבו הכבוד נלקח מידי העליונים, ומוחזר לבעליו החוקיים: העמים.