בין הכניעה לשינוי האמצעים: איזו דרך מצילה את הקיום הפלסטיני?

אנו, ככל הנראה, בפני סבב מלחמה חדש. זו לא תחזית פסימית, אלא קריאה קרה למה שנוצר מול עינינו. מה שכונה הפסקת אש לא היה אלא הפחתה זמנית בעוצמת האש, ולא כיבוי שלה. המלחמה לא נעצרה; רק קצב שלה השתנה, בעוד שמטרותיה נשארו כפי שהן, מוצקות וברורות.

ישראל לא נסוגה מילימטר מהמטרות המקוריות שלה. לא הייתה זו מלחמה שנועדה להיות תגובה צבאית גרידא, אלא פרויקט של ייצוב מחדש מלא של המציאות בעזה, פוליטית, דמוגרפית וביטחונית. המטרה העמוקה שלה היא לא רק ניטרול כוח צבאי, אלא צמצום הנוכחות הפלסטינית עצמה, והפיכת הקיום לנטל שניתן לנהל או לפרוק. מטרה זו לא הוסרה מהשולחן, ולא נכשלת כפי שמקובל לקבוע.

מנגד, עדיין חלק מהפעילים הפלסטינים מתנהלים כאילו כללי המשחק לא השתנו. תמרון במרחבים שהתמוטטו, והימור על התערבויות אזוריות שלא הוכחו כיעילות, והמשך בנאום תעמולה שלא משנה את מאזן הכוחות, כל אלו אשליות יקרות שמחירם משולם על ידי החברה כולה.

בנקודה זו, כל שיחה על בחינה מחודשת של הדרך נזרקת תחת האשמה של "כניעה". אך האמת המביכה היא שהמשך בדרך שמביאה להרס כולל אינו גבורה. הגבורה אינה בעמידה עיוורת, ולא בהפיכת החברה לדלק לקרב חסר אופק.

אם הנסיגה הטקטית מונעת מהאנשים להיגרש מאדמתם, האם זו נחשבת לבגידה? או שמא הבגידה האמיתית היא ההתעקשות על אפשרויות שהוכחו כקרובות אותנו לתסריט של מחיקה מלאה? הקיום הפלסטיני אינו פרט שניתן להמר בו. הארץ אינה פלטפורמת סיסמאות, אלא תנאי הקיום עצמו.

אני לא קורא לכניעה, ולא אעשה זאת. אך אני קורא לשבור את קיפאון המחשבה שמזהה בין עמידה לבין התאבדות פוליטית. אני קורא לשנות את אמצעי המאבק, לעבור מעימותי שחיקה לא שוויוניים למרחבי פעולה שניתן להרחיב את היקפם בהדרגה: פוליטיים, משפטיים, פופולריים, בינלאומיים. כל עוד האדם הפלסטיני נשאר על אדמתו, הקרב נשאר פתוח בצורות מגוונות. ואם ייגרש, יסתיימו כל הקרבות באחת.

המלחמה כפי שהיא כיום לא מייצרת ניצחון, אלא מייצרת קברים, חורבן ופזורה חדשה. והמשך להנחיל את אותו נאום, עם אותן תוצאות, הוא לא אומץ אלא הכחשה של המציאות.

המשוואה קשה אך ברורה:

או שנשנה את אמצעי המאבק שלנו, או שנשאיר לאחרים להגדיר את קיומנו.
העניין אינו בכבוד הנאום, אלא בהישרדות העם.