האספלט אינו משקר

אי אפשר להתייחס לסדקים ולנפילות שמהם סובלים רחובות שפתחו לאחרונה כתקלות הנדסיות או תאונות טכניות מבודדות. פרשנות זו פשוטה מדי עבור דיווחים מהירים, ולא עבור קריאה רצינית של המציאות הפלסטינית. מה שמתרחש בשכבת האספלט הוא לא אלא ביטוי חמרי לקריסות עמוקות יותר במבנה ההנהלה, במערכת קבלת ההחלטות, ובפילוסופיית "ההישג" שנמדדת הכעתון בפתיחה ולא בעמידות.

בקהילות טבעיות, נחשב הרחוב לאחת מהאלמנטים היציבים ביותר בתשתית, כי הוא תוצר של תכנון, של חקר קרקע, של חישוב עומסים ומעקב ביצוע. ואילו במצב הפלסטיני, נראה כי הרחוב החדש הוא כמו פרויקט ניסי קצר מועד, המעוצב לעמוד עד מועד הצילום הרשמי, וכאשר זה נגמר הוא נותר להתמודד עם עולמו לבד. הסדק כאן אינו מפתיע, אלא תוצאה לוגית למסלול מקולקל בסדרי העדיפויות.

התקלה המהותית אינה נעוצה בחולשת האספלט, אלא בעדינות המחשבה שעומדת מאחוריו. אנו חיים לפי הגיון "התוצאה לפני המסלול", שבו תכנון מקוצר למסמך, פיקוח לחתימה, ואחריות לשתיקה מאוחרת. כמו שהרחובות נבנים על אדמה לא מעובדת, כך המדיניות הציבורית נבנית על הנחות לא נבדקות, ומיזמים משוחררים ללא מבנה מוסדי המסוגל להגן עליהם לאחר הפתיחה.

האליטה הפלסטינית בכל מגזריה יודעת זאת היטב, אך לרוב מתייחסות לכך כאל דבר שגרתי. הנפילה ברחוב דומה לנפילה בסטנדרטים של איכות, ולירידה באמון הציבור, ולשחיקה איטית במובן המדינה עצמה. כל סדק הוא עדות לכישלון קטן, אך כאשר הם חוזרים על עצמם הם הופכים לדפוס, וכאשר הדפוס מתקבל, אנחנו בפני משבר מבני ולא משבר פרויקטים.

נאמר הרבה על הכיבוש, והוא ללא ספק גורם מכריע, אך הוא לא מסביר לבד מדוע הטעויות חוזרות על עצמן, ומדוע לא בונים מערכות פיקוח מחמירות גם במרחבים הזמינים. הכיבוש מגביל, הכיבוש היה מת פרק הזמן, אך הוא לא כופה את הירודה של הביצועים שלנו, מה נוגע לכיבוש בירידת המדרכה או הרחוב שנפתח וחגגנו אותו? האם הכיבוש מונע מאיתנו ללמוד מהכישלון? האם הוא לא מונע מתוך שקיפות פנימית. הבעיה האמיתית היא שخطاب "החריג הפלסטיני" הפך מתיאור של המציאות להצדקת תלויה למשוך את הסטנדרטים.

הרחובות החדשים שצונחים במהירות מייצרים השפעה פסיכולוגית שאינה פחות מסוכנת מהשפעתם החומרית. האזרח שרואה את הכסף הציבורי מתמוטט מתחת לרגליו, מאבד בהדרגה את אמונו ברעיון התכנון, וביעילות השיפוט, ובכנות של הדיבור הרשמי. עם הזמן, הוא כבר לא דורש איכות, אלא מסתפק במה שיש, ומתרגל לרדידות כגורל. כאן בדיוק מתחיל ההתמוטטות השקטה: כאשר נשברת הקשר של החברה עם רעיון השיפור האפשרי.
המפחיד יותר הוא שהסדק לא זקוק לבדיקה רדיקלית, אלא "כתרים" חדשים. החפירות חוזרות, נשפך אספלט נוסף, והמעגל נסגר ללא אחריות אמיתית: מי תכנן? מי ביצע? מי פיקח? ומה ישתנה בפרויקט הבא? התנהלות זו אינה מתקנת דרך, אלא מעמיקה את משבר ההנהלה, ומבצרה את תרבות החמלה מהאחריות.

הרחוב, בסופו של דבר, הוא טקסט פוליטי וחברתי הנכתב באספלט. הוא או שיהיה ביטוי של מחשבת מדינה החושבת על העתיד, או השתקפות של סמכות המיומנת בניהול הרגע בלבד. ובמקרה הפלסטיני, הסדקים אומרים בבירור שהבעיה אינה בכביש, אלא בדרך.

כל עוד "ההישג" לא יוגדר מחדש כיכולת לשאת ולא כרגע הפתיחה, הרחובות החדשים שלנו יישארו ישנים מיום הראשון שלהם, והמציאות הפלסטינית תמשיך להיווצר מחדש: פני מבריק, ובסיס רופף, וסדקים שאינם זקוקים למומחים כדי לקרוא אותם, אלא לאומץ להודות מה הם מביאים.