עזה בין מדיניות הכיבוש ובין אחריות הפלסטינים: איך מונעים תחושה של התדרדרות לרצח המוני?

עדיין לא ברור מה התרחש אתמול בבוקר רביעי מזרחית לעיר עזה, בעקבות טענה של מדינת הכיבוש על פציעת קצין ישראלי, ותגובה צבאית אלימה שנמשכה לפי הסיפור הישראלי, שגרמה למותם של כ- 18 شهداء. המראה הזה, שחוזר על עצמו בצורות שונות, אינו ניתן להפרדה מהקשר הרחב יותר של מה שמתרחש בעזה, ולא מהטבע של המדיניות הישראלית שננקטת מאז תחילת המלחמה ועד היום.

מה שמבצעת מדינת הכיבוש אינו ניתן לתמצת בהפרות פרטניות או טעות "ממשלתית", אלא מדובר בגישה מאורגנת על שימוש בכוח מופרז, והכנת מציאות ביטחונית בכוח, וניהול ההסלמה כאמצעי פוליטי פנימי. שלב המלחמה הראשון, שנמשך יותר מ-100 ימים, כלל פעולות צבאיות שגרמו למותם של יותר מ-450 פלסטינים, לפני שהמספר הכפיל את עצמו למאות شهداء, בזמן שזאת במחסור של כל אחריות אמיתית או מחויבות אמיתית להסכמות המפורסמות.

מדיניות זו מועמדת להמשך ואף להסלמה, במסגרת מאמצי מדינת הכיבוש להטיל שליטה ביטחונית קבועה בעזה, וליצור "מציאות חדשה" שתתבסס על התערבות יומית, והטלת תנאים מתחדשים بحجة השגת מה שנקרא "ניצחון מוחלט". זה מתאם עם המצב הכללי השורר בתוך ישראל, שם הסביבה הפופולרית והרשמית העמוקה כלפי עזה מהווה מזג נוח לראש הממשלה בנימין נתניהו, ומשרתת את יעדיו הפוליטיים, במיוחד בהתקרבות לשנת 2026 בחירות, בהן צפוי שגורל עזה יהפוך לנושא מרכזי בקמפיין שלו, בין אם על ידי הסלמה צבאית ובין אם על ידי שימוש בנאומים ביטחוניים כדי לחזק את הציבור, מול אופוזיציה שאינה פחות חמורה, המאשימה אותו בכישלון وعدم השגת מטרות המלחמה.

אחת הבעיות המרכזיות בתמונה הנוכחית טמונה בפער הרחב בין דרישות ישראל וארצות הברית בשלב השני, ובין מה שהחמאס מתכוון לספק בפועל, ופער זה נראה בלתי ניתן לגישור. נתניהו לא מציע רק נטרול הנשק של החמאס, אלא מכוון פירוק כולל של היכולת הצבאית, השלטונית והארגונית שלה, כולל המבנה הרשמי وغير הרשמי שלה ורשתותיה העירוניות והחברתיות, מציב את שיקום כאילו משא ומתן פוליטי וביטחוני ולא מסלול אנושי. בהקשר זה, מתבהרת הניגודיות הבסיסית בנאום שלו, בעוד הוא מדבר על הצלחת השלב השני כמעבר לסדרי שלטון וערבויות בינלאומיות ואולי תפקיד לרשות הפלסטינית, בעוד שנאומו הממשי מתבסס על הכרעה צבאית וסירוב לכל מסלול שיוכל לחשוף אופק פוליטי לעזה, עם מה שישמור את המלחמה פתוחה בדרכים שונות.

אולם הסכנה של המראה אינה מוגבלת רק למדיניות הישראלית, אלא מתרחבת להשפעות הישירות על הפלסטינים, הנתקלים כיום בשואה אנושית פתוחה, בה משתלבים רעב, קריסת בריאות, והרס כלליים, עם איומים של גירוש מאולץ ורבק דמוגרפי בכוח. המשך הכיבוש בביצוע פשעים, ושימוש באונס כדרך לחץ אנושי נשק המיועד בעיקר לשבור את החברה הפלסטינית, ולדחוף אותה לבחירות כפויות, בראשם הגירוש או הכניעה למציאות שהוטלה.

בהקשר זה, עולה אחריות פלסטינית שאינה ניתנת להתעלמות. ההתמודדות עם המדיניות הישראלית שתוכננה על הריגוש והפשעים דורשת רמה גבוהה של זהירות פוליטית, והימנע מלהיכנס למלכודת שמבקש הכיבוש להניח, המוטלת על משיכת עזה לסבבים מתוכננים שמשרתים את הא agenda הביטחונית והבחירתית שלו. זה מחייב את החמאס, כצד פעיל בתמונה, לאזן בין הצרכים של עמידות והגנה על הציבור, ובין מניעת הזדמנות שהכיבוש ינצל כל תירוץ לצבירת דם והרס.

כמו כן, חזרת ועדת הניהול הלאומית של עזה מייצרת מבחן אמיתי ליכולת הפלסטינית לאחוז בהזדמנות, ולא להיכשל בהם, בין אם בקונפליקטים פנימיים ובין אם בחישובים פלסטיניים צרים. ההצלחה של הוועדה הזו לא תלויה רק בממד המנהלי, אלא ביכולת שלה לתרום להקלת השואה האנושית, לארגן את הסיוע, להחזיר את המינימום לחיים אזרחיים, ולהציג מודל פלסטיני אחראי המונע מהכיבוש סיבות ל"כאוס" ול"ריק".

הצלת הפלסטינים מהשואה ההולכת ומתרקמת לא אומרת להסתגל לכיבוש או לקבל את אמצעיו, אלא זה מצריך בניית עמדה לאומית רציונלית, שמניעה את הסכסוך בעורכות עם עדיפויות הגנה על האדם, ומונעת מהעברת עזה לזירה פתוחה לניסויים של כוח ישראלי. הקרב היום לא מוגבל רק על האדמה, אלא על החברה, ועל היכולת לעמוד פוליטית ואנושית מול פרויקט המתבסס על השמדה אטית וגירוש בכוח.

עזה נמצאת בצומת מסוכן: או שנפלה לתהום של דם והרס נוספים לפי הקצב שמשתלט הכיבוש, או ניסיון קשה לשלוף שוליים של הצלה לאומית שמגן על מה שנשאר מהחברה הפלסטינית, ומונע את ההשתכן של השואה האנושית לכוח קבוע.