הפשע כנושא מאחד: תמיכת הפלסטינים מ-1948 היא אחריות לאומית

הקולוניאליזם, מאז ומעולם, שואף לפירוק העם הפלסטיני דרך הפרדה כפויה בין מרכיביו הגיאוגרפיים, הפוליטיים והחברתיים. הפרדה זו לא נוצרה ממסלול היסטורי חולף, אלא עוצבה כמדיניות מודעת ששואפת לשבור את האחדות של הקהילה הפלסטינית ולחליש את יכולתה לפעולה קולקטיבית, ולהפוך אותה להתקבצויות נפרדות, כאשר לכל אחת יש תנאי חיים שונים ודפוסי דרישות מגוונים.

מציאות זו הוצגה כגזירה פוליטית ומשפטית קבועה, תוך שהיא מסתירה בתוכה את הלוגיקה של השליטה הקולוניאלית הממוקדת בפיצול החברה הנתונה למשטר, וניהול המשברים הפנימיים שלה במקום להתייחס אליה כגוש פוליטי אחד. הפירוק הזה לא יוצר סכנות נפרדות לכל התאגדות פלסטינית בנפרד, אלא מייצר סכנה מבנית השפוגה על כל הפלסטינים; כי כאשר הקולוניאליזם פוגע בחלק מגוף הלאום, הוא מהמר על שחיקת הכלל.

בהקשר זה, הפשע המאורגן ורצח התופס תאוצה בתוך הקהילה הפלסטינית בשטחים הכבושים בשנת 1948 הופכים לביטוי ישיר של הסכנה המבנית הזו. מה שהופך את האלימות הקיימת לסכנה לאומית כוללת הפוגעת בכלל המצב הפלסטיני, ולא לאיזו משבר מקומי מבודד הנוגע רק לפלסטינים מהשדה.

בשנים האחרונות חווינו עלייה חדה בשיעורי הפשע והרצח בתוך הקהילה הפלסטינית הפנימית; במהלך שנת 2025 נרצחו כ-525 פלסטינים, לפי נתונים מארגוני זכויות אדם ודיווחים תקשורתיים. עלייה זו לא ניתן להבין כהשתלשלות חברתית פתאומית או כתוצאה מבעיה תרבותית פנימית, כפי שניסיון לשדר את זה בתקשורת הישראלית, אלא כתוצאה ממסלול ארוך של מדיניות מבנית שצברה את תנאי האלימות.

הדיבור הפוליטי והתקשורתי השולט בישראל מנסה להטיל את האחריות על החברה הפלסטינית עצמה לגבי מציאות זו, ומצייר את הפשע כתוצאה מתרבות אלימות פנימית או כתוצאה מכשל בערכים חברתיים, או כישלון בחינוך ובשליטה עצמית. שיח זה אינו תמים; הוא מעביר את האחריות מהמדיניות הציבורית אל הקורבן, ומשחרר את מערכת השלטון מהתפקיד המבני שלה בייצור האלימות.

מכאן, הגישה המתנהלת בפשע בתוך 1948 כעניין פנימי ומבודד היא גישה חסרה ומסוכנת. כי הפשע הזה הוא לא עניין בטחוני מקומי ולא משבר חברתי נפרד מההקשר הפוליטי, אלא חלק ממערך השליטה הקולוניאלית המנהלת את הפלסטינים דרך המשברים. לכן, תופעה זו דורשת תמיכה פלסטינית רחבה מכל שטח הגדה המערבית, רצועת עזה ושטחי הפליטים, המבוססת על שותפות ועל הכרה כי הסכנה אחת היא, גם אם צורותיה ומגבלותיה הגיאוגרפיות שונות.

תמיכה זו מתחילה בתמיכה תקשורתית מודעת. שיתוף פרסומים, הצהרות והודעות המזמינות להילחם בפשע ולצמצם את הרצח, מוציא את העניין מההקשר המקומי הצר ומפר את הבידוד התקשורתי המוטל על הקורבנות. התקשורת כאן אינה רק העברת חדשות או ביטוי להזדהות מוסרית, אלא כלי ליצירת תודעה ולחץ פוליטי. כאשר פלסטיני מהגדה, עזה או מחו"ל משתף את השיח הזה, הוא מקשר את הפשע להקשר הלאומי שלו ומעניק לו נוכחות רחבה יותר במרחב הערבי והבינלאומי, ומונע לראות בו בעיה פנימית שאינה נוגעת אלא למי שאוחזים באדמות הכבושות בשנת 1948.

המסלול השני מתבטא במעורבות בחשיפת התפקיד הקולוניאלי בהפצת הפשע. הדבר מחייב שיח אנליטי ברור המתבסס על נתונים ופורק את הנרטיב המאשימ את החברה הפלסטינית עצמה. החשפת האפליה באכיפת החוק, הקלות הראויה בהפצת הנשק, העיכוב בחקירה ובחירה של הסנקציות, מגדיר מחדש את הפשע כתוצאה מהמדיניות ולא כתוצאה מתרבות או בעיה חברתית רוויה. פירוק זה הוא חיוני כדי למנוע את השימוש בפשע ככלי לשנאה קולקטיבית, ולהפוך את הנושא לתיק של שקיפות פוליטית וזכויות אדם הפוגע במבנה השלטון עצמו.

שלישית, השקת קמפיינים לתמיכה במאבקים מקומיים הקוראים להפסיק את הפשע מהווה אלמנט קרדינלי הממיר את הכעס המקומי לכוח לחץ לאומי. המאבקים שלא אוחזים בישובים הפלסטיניים בתוך 1948 מבטאים מודעות הולכת וגוברת לגבי הסכנות של המציאות הקיימת, אך הם נתונים למאמצים להקטין ולעוות אותם. כאשר הקמפיינים הדיגיטליים והתקשורתיים בגדה, עזה ושטחי הפליטים מתקיימים יחד עם מאבקים אלה, הקול המקומי הופך להד לאומי מאחד. איחוד המסרים, הסיסמאות והזמנים מחזק את תחושת הגורל המשותף ומדגיש שהפלסטינים פועלים כקהילה פוליטית אחת אף על פי מאמצי ההפרדה.

רביעית, קיימת צורך להקים או לקחת חלק פעיל במצפה פלסטיני מאוחד לפשע בתוך השטחים הכבושים בשנת 1948. מצפה מקצועי שבו מעורבים משפטנים מאזורים פלסטיניים שונים שמוקדש לתיעוד הפשעים, איסוף הנתונים, מעקב אחרי מהלכי החקירה, והנפקת דוחות תקופתיים מדויקים. קיום מצפה כזה מונע אובדן נתונים ומתמודד עם מניפולציה רשמית של המידע ומספק בסיס נתונים המשרת את התקשורת, ועורכי הדין והחוקרים. כמו כן, הוא מהווה מרחב לתמיכה קהילתית למשפחות הקורבנות, ומעביר את הפשע מהקטגוריה של חדשות חולפות לתיק עקב ואחראי בצורה שיטתית.

מסלול זה אינו אומר שהחברה הפלסטינית עצמה נפטרה מאחריות לחזק את החוסן הפנימי שלה או להכחיש את חשיבות היוזמות המקומיות למניעה והגברת המודעות, אלא הוא מציב את האחריות הזו בהקשרה הנכונה. חברה החיה תחת משטר של אפליה וקולוניאליזם לא ניתן לדרוש ממנה לשאת את כל העול. הטלת האחריות על הקורבן משרתת את הקולוניזטור, בעוד שפירוק המבנה המייצר אלימות פותח אופק לפעולה קולקטיבית מודעת ומנחה את הכעס למקורו האמיתי.

הפלסטינים מכלל האזורים יכולים לקבוע יום אחד בשנה או בעונה להתאגד עם קורבנות הפשע ב-1948. ביום זה יתפרסמו שמות הקורבנות וסיפוריהם המתועדים, ימועלו קמפיינים דיגיטליים מאוחדים תחת אותו סיסמא, ויתקיימו עצרות סמליות בו זמניות היכן שזה אפשרי, שבהם השיח יתמקד בהטלת אחריות על המדיניות המבנית כגורם הפשע. כך, הפשע מתהפך מאירוע חזור למלואו לאומה לאומית מאחדת.

בסיכום, הפשע בתוך השטחים הכבושים בשנת 1948 מהווה איום לאומי כולל. הקולוניאליזם השואף להפריד את הפלסטינים זקוק למאבק שיעבור את התגובות שנלווים, מאבק שמעביר מה שנכבש ושיעביר את הסולידריות ממשהו מוסרי חולף לפעולה פוליטית יומיומית. כשפלסטיני בכל מקום מבין שאחריות הפלסטינים בתוך זה היא חלק בלתי נפרד מאתגר הביטחוני הקולקטיבי שלו, התנגדות לפשע הופכת להיות חלק מהמאבק הכללי נגד הפרויקט הקולוניאלי עצמו.