האלגוריתמים של חאלד אלסיפי שלא ימותו

בעולם היצירה, הלך לעולמו המורה למדע פורש מבית הספר אלדחישה לבני עקיבא, חאלד אלסיפי, מתמסר ריאה לאחר פיברוזיס שנבע מעינויי הכיבוש בכלאיו ובקבריו.

אך הוא נותר ונשאר חי במובנים בזכות כוח המשיכה הייחודי שלו, הוא האמין בו והמחיש אותו בהפרכת תאוריית ניוטון שאומרת שדברים נופלים, כי אלסיפי האמין בשאיפה למעלה, וכי הירחים שמו שמור תמיד בזיכרון כמו בשמיים.

המורה למדע חאלד אלסיפי לא רק שהעביר שיעורים במדע, אלא סידר אותו מחדש במעבדה הפלסטינית הפתוחה, עבד על השגות של דברים ורעיונות דרך הקוטב המגנטי המושך כל הכוחות הפועלים ומעיר את הנמלים במעגל שגודלו המולדת, שאינו נמדד בסרגל אלא באהבה.

אלסיפי, ובתור מורה למדעים, החזיר במחנה מתכת מיוחדת, פליט שאינו קשור בגיאוגרפיה של המחנה, שמחבר אותו עם הכפר והעיר, עם המוסלמים והנוצרים, עם חום המצב, בעצבוב הידיים, ובזוהר של להקת דבקה עממית שהקיפה את העולם עם חמצן לאומי המשקם את הריאה האנושית.

הוא יצר תוצרים עם טעם נהדר מחומרים גולמיים שהפכו למדע גבוה יותר מהחוטים, וטס עם כנפי מטוס נשי שהכדור שלה הגיע למעמד עולמי.

השילוב של אלסיפי הוא זהות הכוללת הרכב ספורטיבי תרבותי חברתי פוליטי חינוכי עם מנועים לאומיים.

כאן, המורה למדעים ניסח את המשוואה היפה ביותר: פיזיקה. חוק האהבה על ידי יצירה וייצור הזדמנויות לביטוי, מחשבה, בנייה והארה, לא ההרס והרסנות והכפירה, עד להיווצרות. חאלד אלסיפי היה יצירה, והיצירה הייתה שמו השני, עם כבוד לכל מי שעבר ונגע ברעיון שהוא עיצב לפי יחידת H2O קלילה כמו הסלסביל, עם חברות טובות.

הוא לא השתמש בתיאוריית התנגשות אלא רק בצינור שמחבר לכיבוש, בעוד שהסתמך על מקדם הדחיסה לא כדי למדוד סטיות בגזים, אלא כדי למדוד סטיות במסלולים ופליטת גחלים.

הוא לא הפך את המוסד "הישגים" לבאר נפט, אלא לבאר עם ספקטרום מתמשך, עם קשר משותף שיעורר את זכר הנכבה בהשראת ג׳סאן כנפאני, وماجد أبو شرار, وماהמוד דרוויש, ומחבר את כל הניטראטים המתכתיים הקשורים לסיפור הפלסטיני.

בהוראת מדעים, חאלד אלסיפי גם חינך אותנו שפתיחת קוד האלגוריתמים של תאוריית השאיפה צריכה לאהבה ולתשוקה יותר מאשר לגורמי שרירים בקונפליקטים, ושהוא ואנשיו של ניגוד יוחלפו עיניהם לאיכות, בעקביות שיעור ההשפעה של החוץ.

והוא לקח אותנו להוויות האחדות הלאומית לא מתורגמות עם צבע מבודד על קיר או בהצהרה, אלא מצטרפות לכתר, שם התמוסס ה'אני' והגיע ה'אנחנו', עם האחידות כאן, וההחזקה שם של חלקיקי פרטיות טהורים שאין להם אצות.

בקיצור, הוא הפך את הרעיון שלו לזרע שזרע בתוך חממה שהכנה לעצמו "הישגים", הכיבוש ראה בו תגובות גרעיניות שצריך לסגור, כי בעליו הפך את מדע האקדמי למדע זהות לאומית, אז האוּם הקורה היה חזר וזמן של כלא ורצח בפשע לא מוסרי.

חאלד המורה למדע לא מת.
הוא רק שינה את מצבו הפיזי.
הוא עזב את הכיתה,
אך הפעמון ימשיך לצלצל במחנה,
והלוח עדיין שומר על שאריות הטוש שלו
כמו סימני כוכב שעודנו כאן.
הוא יצא מהחוק של נפילה על ידי כוח המשיכה,
ומשך את השאיפה במשוואה גבוהה יותר,
שבה דברים לא נופלים,
אלא לומדים איך לעלות.