שקיעתה של המערכת המוסרית: מאפשטין לעזה

הנוף בכניסת מעבר רפיח, עם החוטים המקיפים וההנחיות המדכאות, לא מייצג רק את האכזריות של הכיבוש, אלא מגלה את הפן המכוער של מה שנקרא "העולם החופשי", ואת חוסר היכולת של המדינות הערביות והאסלאמיות להגן על כבודו של האדם הפלסטיני.

מה שקרה אתמול עם המגיעים לקבל טיפול במעבר ביום הראשון של ההשפלות, חקירות קשות, ריתוק הידיים, והברחות, שכוללות נשים וילדים, אינו מקרה חולף, אלא פרקטיקה שיטתית המחדשת את הגישה של הכלא בשער שאמור היה להיות אנושי.

אנו חיים היום בעולם שבו מוסר משמש ככלי סלקטיבי, ולא כקריטריון מוסרי ثابت. הערכים מזומנים בעוצמתם המלאה כאשר הנאשם הוא "אחר", אך הם מתאדים ברגע שההאשמה מתקרבת מהמעבדה הפנימית. ההבדל בין "פשע" ל"תיק מפוברק", בין "קורבן" ל"אשם", כבר אינו מוסרי או חוקי, אלא רק פוליטי.

איש שהורשע או מעורב בפשעים של תקיפה מינית ושוחד כדי לשמור על שתיקה, מוצג לפתע כ"קורבן של רדיפה פוליטית", בעודם מוחקים את הפשע ומחליפים אותו בנרטיב של קונספירציה.

השקיעה הזו לא מתרחשת במערכות שוליות, אלא במדינות שמתפארות בכך שהן שומרות על ערכים ודמוקרטיה. ארצות הברית וישראל מציגות את עצמן כדגם עבור העולם החופשי, אך המעשים שלהן חושפים סתירה כואבת: דמוקרטיה בלי צדק, וחירות בלי דין וחשבון. כאשר הערכים מצטמצמים לקלפיות או לנאמנות הציבור, המוסר הופך להיות נושא לדיון בכל עת שנפגע המנהיג או הפרויקט.

פרשת ג'פרי אפשטין מגלה את הקריסה הזו בלב המודל האמריקאי. פשע ברור, קורבנות ידועים, והוכחות רבות, אך הצדק לא היה המטרה. האמת הוטבעה בשטף מידע, או עברה מיחזור פוליטי עד שאיבדה את יכולתה להאשים. החשיפה לא הביאה לחשבון נפש של המערכת שהגנה על הפשע, אלא לנורמליזציה שלו. הבעיה כאן אינה באפשטין כאדם, אלא במערכת שאפשרה לו לפעול, ואז אפשרה לעצמה לברוח מאחריות.

המנגנון הזה פועל בישראל, אך על היקף קולקטיבי. בעזה, אנו לא מדברים על שערורייה או סטייה אישית, אלא על מדיניות מושלמת: הרג, הרס, רעב, עקירה כפויה והדחה לחיים כהכנה להגליה. עם זאת, פשעים אלו מוצגים בשפה חוקית חלקה, ובמסגרת "הגנה עצמית", כפי שמתרחש במקרה האמריקאי, לא נעלמים לחלוטין הפשע, אלא מתפרק משמעותו המוסרית.

עזה היא העד הכואב ביותר על השקיעה הזו. יותר משנתיים של השמדה, בעוד המערב מתמקד במילים של דאגה, והחוק הבינלאומי מושבת בשם הריאליזם הפוליטי. השאלה אינה עוד: האם מה שמתרחש הוא פשע? אלא: מדוע לא מתבצע צדק כאשר העבריין הוא בעל ברית דמוקרטי?

כפי שנורמליזציה של פשע אפשטין מתבצעת דרך רעש, כך נורמליזציה של הרג בעזה מתבצעת דרך השפה. הטבח הופך ל"נזקים צדדיים", השמדה "למלחמת הגנה", ורעב אזרחים ל"מגבלות ביטחוניות", אותה מערכת מוסרית שלא הצליחה להגן על נערות מניצול מיני, היא זו שלא מצליחה להגן היום על ילדים מהפצצה ומרעב.

בשני המקרים, הצדק מוחלף בניהול התרשמות. נשאלת השאלה ההפוכה: "האם הראיה מספיקה?" במקום השאלה המהותית: "מה נעשה כי הפשע הוכח?" כך הדמוקרטיה משנה את ערכיה לתיאטרון פוליטי, והמוסר הופך להיות כלי רטורי שמשמש רק כאשר הכוח לא עלה דבר.

עזה אינה רק טרגדיה אנושית, אלא מבחן מוסרי-פוליטי שבו נכשל המודל המערבי, כפי שנכשל קודם לכן במאבק בפשעים פנימיים גדולים. אותו כישלון שאיפשר לרשתות ניצול לחיות תחת הגוננות, הוא זה שמאפשר היום השמדה של עם תחת הגוננות של נרטיב "הערכים המשותפים".

אולי אפשטין מת, אך המערכת שהגנה עליו עדיין חיה. והמערכת ששוקטת היום על עזה היא אותה מערכת: דמוקרטיה בלי דין וחשבון, וחוק בלי צדק, ומוסר שמוזמן רק כאשר הוא אינו עולה דבר. בעולם כזה, עזה אינה יוצאת דופן, אלא הוכחה הגדולה ביותר לכך שהמערכת המוסרית קרסה ממרכזה, ולא מההיקף.