הרוצח הישראלי ורשות הציות וההיענות

ההריגות שביצעה ישראל במהלך המלחמה שהשיקה על רצועת עזה, שהיו, לפי הכרה של גורמים רבים, שיא של אכזריות חסרת תקדים, גרמו למספר מצומצם של ניסיונות לתהות על דמויות חדשות שהתקבלו ואולי נוספו להן, בהתחשב בכך שהמלחמות של ישראל ובמיוחד בעזה הן כמעט מחזוריות לחלוטין.

 

אחד מניסיונות אלו היה עדותו של אקדמאי המתמחה בענייני צה"ל, פרופ' יגאל לוי, שראה כי קיים דאגה משותפת בין צבא ההגנה לישראל במלחמה זו, שהיא הרצון לנקמה, כשהמלחמה המתמשכת בעזה העלתה אותה למעמד של תיעוד חברתי שבו המניע להריגות בתודעת רוב חיילי הצבא הוא אחד, ושבו מגיע רמת פעולה לשחרור מחובות מוסריות או אנושיות, גם כאשר מדובר בחפים מפשע.

לוי התרכז בלוחמי צה"ל, והצביע על שני מניעי יסוד מאחורי נטיית הנקמה הזו: הראשון, החשיבות התיאולוגית של הזרם הציוני הדתי, בעוד שהשני קשור למה שמכונה "לוחמי הוואקום הכחול", בני המעמדות הנמוכים המחשיבים את השירות הצבאי כגשר לסטטוס החברתי המתאים.

אך למעשה, הוא מתמשך, הייתה גם קבוצה גדולה וחשובה אחרת, אשר ביצעה רמה חסרת תקדים של אלימות בהיסטוריה של מלחמות ישראל, והיא זו ששוללת את רוב ההפסדים האזרחיים במלחמה הזו, והיא קבוצה של בני ובנות יחידות העילית, ובמיוחד יחידות המודיעין והמבצעים וצוותי חיל האוויר.

בעצם, מומחה זה לא הציג את השאלה אם קבוצה זו הושפעה משיח הנקמה, אך הוא הגיע למסקנה כי קבוצה זו הציגה במהלך המלחמה רמה גבוהה של ציות וציות, דבר שלא היה לו מקבילה בהיסטוריה של צה"ל, ובפרט בהיסטוריה של חיל האוויר, בכל מלחמה קודמת, אשר לדעתו شهدה מקרים של התנגדות או סירוב לפגוע באזרחים ביודעין ובכוונה.

רמת הציות הקולקטיבית העיוורת הזו הייתה דאגה ומחקר עבור פרופסור אורי בר יוסף, מומחה למדעי המדינה הממחה בענייני ביטחון לאומי, שלא פסל את מניע הנקמה, אך הוסיף לו הסברים נוספים, וביניהם: הסבר סביבתי, כגון: חוסר במגע פיזי עם מטרות ההפצצה וחלוקת האחריות בין מספר גורמים, דבר שמטשטש את התחושה של אחריות אישית, הנטייה להסתמך על אמצעים טכנולוגיים, במקום דילמה מוסרית, והתקשרות בשפה מקצועית שמטשטשת רגשות ואינסטינקטים.

לדבריו, ישנם הסברים אחרים הנוגעים קודם כל למערכת החינוך הישראלית שאינה מחנכת לשאול שאלות קשות, ולציות, ונוגעים שנית לכיבוש המתמשך (המכוון לאדמות 1967) אשר מטשטש את זהות הפלסטינים כבני אדם, ונוגעים שלישית למהלך שבו תיאר התקשורת הישראלית את אירועי המלחמה. אליהם מצטרפים גורמים מסוימים בתרבות העולמית בכלל, ובישראל בפרט, המשפיעים על הנטייה לציית ולמלא יותר מכל נטיות אחרות.

וכאן יש לומר כי היפרדות מכל המערכות והמבנים הללו מחייבת קודם כל ובכלל שחרור האדם מהם, ולקיים מה שניתן לתאר כהכחדה עצמית רצונית של תהליך ההפיכה להדהוד פשוט של נטיית הציות העיוור.

כמובן, בר יוסף מאשים את התקשורת בישראל שכותב השורות הללו עצר ביכולתה הפגומה מראש האדולוגיות והפיקוח העצמי, אך באותו הזמן הדגיש שזה לא פוטרת אף אחד מאחריות אישית שדרשה מעקב אחרי שידור הערוצים הזרז הרעב כדי להבין מה מתרחש בעזה, מעבר לקיום מקרים נדירים שבהם חלק מהתקשורת הישראלית ציינה פשעי מלחמה שביצעו, ויכולים לטלטל את המצפון האנושי כמו במקרה של מוחמד אבו קמפן, שיצא להוציא תעודות ליילודי תאומים שנולדו מאשתו וחזר לגלות שהשלושה נהרגו במתקפה אווירית, והבשורה הגיעה אפילו לאתר "ידיעות אחרונות" הישראלי.