המונולוג הפנימי: בין אובדן שמיעה לאלצהיימר

הרומן "התוהו ובוהו של השקט" מאת הסופרת פאיזה חרחש לוקח את הקורא למסע אינטימי פנימה אל תוך הנפש, שם מפגש בין המציאות האישית לשקט המקיף את הגיבורה בהדרגה. בסגנון שמשלב בין פשטות לעומק, כנות ואומץ, הסופרת חושפת את מאבקיה עם אובדן השמיעה וניסיון סבתה החולה באלצהיימר ובסרטן, והופכת כל אובדן לחלון להבנת החיים והאנושיות.

הרומן אינו סיפור של אירועים בלבד, אלא דיאלוג מתמשך עם העצמי. הגיבורה מתמודדת עם רגעי חולשה, חוסר אונים ופחד, אך בו בזמן מעניקה לקורא הזדמנות להתבונן בכוח החבוי של הנשמה האנושית. הסופרת אומרת: "עליך להתרגל לשקט של המקום.. ולחוש בטוח בתוך חוסר הביטחון..", אמרה המסכמת את פילוסופיית הרומן במאבק בשקט ובקשיים פנימיים באומץ ובמודעות.

מה שמייחד את "תוהו ובוהו של השקט" הוא השיח עם העצמי ללא זיוף. השפה פשוטה, אך נושאת עומק רגשי שפוגע ישירות בקורא. השקט אינו נחשב למכשול, אלא כמרחב להתבוננות, ולסידור מחדש של מחשבות ורגשות. הגיבורה חשה את העולם סביבה דרך העיניים והחיוך, והופכת את מוגבלות השמיעה למיומנות להבין אחרים ולתקשר עמם בדרך עמוקה, לחשוף את יכולת האדם להסתגל ולהתפתח מול הקשיים.

הרומן גם מדגיש את ערך הקשרים האנושיים, במיוחד בין נכדים לסבים. הקשר בין הגיבורה לסבתה אינו סיפור רומנטי גרידא, אלא מסע משותף בזיכרון ובשקט, כאשר אובדן הזיכרון הרמוני מניע את הגיבורה לתעד את הרגעים, ולחקור את משמעות החיים דרך תיעוד והתבוננות. השקט כאן נהפך למראה המשקפת את עומקי הנפש ומאפשרת לקוראים להעמיד את עצמם מול השקט הפרטי שלהם.

הסגנון של הרומן נשען על מונולוג פנימי ודיאלוג מוגבל, מה שמאפשר לקורא לחוות את הניסיון מקרוב, עם כל רגש, כל פחד, וכל רגע של שמחה או כאב. כל פרק נושא עמו שיעור בסבלנות, בשביעות רצון ובתקווה, מה שהופך את החוויה לקריאה חברתית, רגשית ומעוררת השראה.

זהו רומן אמיץ בשיח עם העצמי ובחוויות האישיות. אובדן השמיעה, השקט והמחלה אינם מוצגים רק כמשברים, אלא כמסלולים להתבוננות וצמיחה פנימית. הרומן מזכיר לנו כי השיחה עם העצמי, مهما הייתה שקטה, היא המפתח להבנת החיים, ולמפגש עם העצמי, ולחיים בכנות ובעמק.

"תוהו ובוהו של השקט" אינה סיפור בלבד, אלא חוויה אנושית משמעותית, פיוטית, ובעלת עמדה, לוקחת את הקורא למסע לגילוי משמעות השקט, ערך המודעות העצמית וחשיבות הקשרים האנושיים במיפוי חיי הפנימיים של כל אדם. זהו קריאה לעצור, להקשיב, ולנהל שיח כנה עם העצמי, שם טמון האמת, התקווה והסיפוק.

בסוף "תוהו ובוהו של השקט", הקורא מבין כי השקט אינו מכשול, אלא מראה המגלה את עומקי העצמי. מדובר במרחב שבו אנו מתמודדים עם פחדינו, מחבקים את חולשותינו, ומגלים את כוח הנשמה ברגעי השבירה והבדידות. הרומן מעיד על כך שהיכולת להקשיב לשקט ולהבינו היא הסוד לחיים בכנות ובמודעות, ושבתוך אובדן ובדידות יכול להיווצר תקווה, ולהופיע משמעות חדשה לסיפוק ולתנאי החיים עם עצמנו ועם אחרים. בשקט העמוק הזה, אנחנו מוצאים את courage לחיים ומבינים שכל שקט נושא בחובו סיפור, וכל רגע של שקט הוא הזדמנות לגלות מחדש את משמעות הימצאות.