כלכלה אחת על הנייר… ושניים על הקרקע

השאלה היום אינה אם הכלכלה הפלסטינית נמצאת במשבר, אלא איזו כלכלה פלסטינית אנו מתכוונים? הכלכלה של יהודה ושומרון שממשיכה לפעול במינימום, או הכלכלה של עזה שהפכה, בעקבות המלחמה וההרס, לכלכלה שכוללת פעילות מפסידה מחוץ לזמן הכלכלי הרגיל. ובין שני המסלולים הללו, מתגלית אחת מהבעיות המבניות הקשות ביותר: אחדות כלכלית המתקיימת על הנייר, אך היא מפולגת למעשה ברמת הכסף, הנזילות, והמערכת הבנקאית.

מאידך, התיאוריה מצביעה על כך שיהודה ושומרון ורצועת עזה כפופות לאותו מסגרת כלכלית, מבחינת חוסר ריבונות מוניטארית, התלות בשקל, שליטת מערכת השיקים, וההגבלה הישראלית על תנועות הכספים. אך המציאות מראה כי השפעת המגבלות הללו אינה שווה. בעוד שיהודה ושומרון עדיין מחזיקה במינון מינימלי של יכולת פיננסית תפעולית, עזה חיה היום בתנאים של קריסה כמעט מוחלטת במחזור הכספי המוסדר שלה, מה שהופך את השיחה על "כלכלה פלסטינית מאוחדת" לקרוב יותר לתיאור ניהולי מאשר למציאות כלכלית קיימת.

הקריסה בעזה אינה נובעת רק מגודל ההרס הראשון, אלא גם מהפסקת התשתית הפיננסית עצמה. עם הריסת סניפי הבנקים, הפסקת החשמל והתקשורת, וחוסר היכולת להגיע לחשבונות הבנק, יצא המערכת הפיננסית מהמשוואה, כאשר במקומו נכנס מערכת כלכלית מזומנים כפויה, המבוססת על מזומן מוגבל, רעוע ולא מוסדר. בהקשר זה, המזומן כבר לא מהווה אמצעי החלפה טבעי, אלא הפך לכלי חנק כלכלי.

כאן מתגלה בעיית הנזילות כתסמין של בעיה עמוקה יותר. חוסר במזומן אינו קשור רק לשטרות כסף, אלא תוצאה ישירה של חוסר ערוצים להזרים כספים, הפסקת הבנקים מלמלא את תפקידם הטבעי, וחוסר אפשרות להכניס כמויות מספקות של מטבע. עם הזמן, העסקאות הופסקו, עלויות הקנייה והמכירה עלו, והכלכלה הלא רשמית התרחבה, בזמן שהמחירים איבדו כל התייחסות ליכולת האנשים לשלם.

לעומת זאת, למרות כל האתגרים הפוליטיים והכלכליים, יהודה ושומרון עדיין נהנית יחסית מהקיום של מערכת בנקאית פועלת, ומהתפשטות רחבה של אמצעי תשלום אלקטרוניים, והעברות בנקאיות, מה שמאפשר להמשיך בפעילות הכלכלית בתוך גבולות שניתן לנהל ולעקוב אחריהם. הפער הכספי והפיננסי בין האזורים אינו משקף הבדל בתרבות הכלכלית או בהתנהגות הפיננסית, אלא חוסר שוויון כפוי ביכולת לגשת לאותה מערכת פיננסית.

פער זה מתבהר בבירור כאשר מסתכלים על חלוקת depósitos בנקאיים. ההערכות הבנקאיות מצביעות על כך שסכום deposits הבנקים הפועלים בפלסטין מתקרב היום ל-21 מיליארד דולר במטבעות שונים, כאשר יהודה ושומרון מחזיקה ברוב הרב של הסכום. ואילו ברצועת עזה, על אף שה deposits nominal עלו במהלך המלחמה על יותר מ-4 מיליארד דולר, חלקם הגדול נשאר deposits רדומים ומסוכסכים, חסרי יכולת להפוך לנזילות בשוק. בהשוואה, גובה deposits operating שהיו ברצועה לפני המלחמה נעו בין 1.5 ל-2 מיליארד דולר בלבד. הפער הזה חושף בבירור שהבעיה בעזה אינה התקציב עצמו, אלא חוסר היכולת להשתמש בו מבחינה כלכלית.

התרשמות כולה מתפתחת כאשר מסתכלים על נושא חשבונות הבנק וההשתתפות הפיננסית. בעוד שחלק הבעלים של חשבונות הבנק והשימוש בהם בפועל ביהודה ושומרון עולה, אלפים משכותו ברצועת עזה נותרו חסומים בכוח. לא עקב חוסר מודעות פיננסית, אלא כתוצאה מהקרסה של הסביבה הבנקאית עצמה, מה שהפך את החשבון הבנקאי מכלי של העצמה כלכלית למספר שאין לו תפקיד.

למרות המצב הקודר, פער זה נושא בתוכו הזדמנות. קיום בסיס של חשבונות בנק קיימים, אפילו אם הם חסומים, יכול לשמש כפתח לבניית המחזור הפיננסי מחדש, אם יופעל מחדש המערכת הבנקאית תחת גישה יוצאת דופן שמתאימה למצב שלאחר ההרס, ומתייחסת לעזה כאל כלכלה במצב חירום, ולא כשוק מסורתי.

מכאן, תפקיד הבנקים בעזה נעשה מרכזי, לא רק כמתווך פיננסי, אלא ככלי להבראה כלכלית. הבנייה מחדש לא יכולה להתחיל בכלכלה שעובדת עם מזומן בלבד, ועזרה לא יכולה להימשך לזרום מחוץ לערוצים מאורגנים מבלי להפוך לעול נוסף. מה שדרוש הוא תפקיד בנקאי שונה, גמיש יותר, המתבסס על הפעלת החשבונות מחדש, וחיבורם לאמצעי תשלום דיגיטליים פשוטים, המסוגלים לפעול בסביבות עם חיבור נמוך, ובמקביל עם ניהול הסיוע והעברות במסגרת בנקאית שמבטיחה שקיפות ומקנה שליטת על החערס הכספי.

הבנקים הפלסטיניים מחזיקים בניסיון טכני ובצמיחה מוסדית שמאפשרת להם למלא תפקיד זה, אך הם זקוקים לגב רגולטורי ברור, ולשותפויות בינלאומיות שמפחיתות סיכונים, ומאפשרות להם לפעול מחוץ למודל המסורתי המתבסס על אשראי. ההבראה בעזה לא תתחיל מהלוואות גדולות, אלא ממימון קטן, שלב הנוגע לשרשרות המזון, לשירותים הבסיסיים, ולפרויקטים זעירים שמחזיקים את הגלגל הכלכלי בעבודה מלמטה למעלה.

אך כל הבראה אמיתית תישאר חסרה אם הפילוג הפיננסי בין עזה ליהודה ושומרון יימשך. מה שדרוש אינו רק בנייה מחדש של עזה, אלא שילובה מחדש פיננסית בתוך הכלכלה הפלסטינית כולה, דרך מדיניות תפעול מאוחדת, ופלטפורמות תשלום משותפות, וזרמים של נזילות מאורגנים. המשך הפילוג הזה יהפוך את עזה לכלכלה של סיוע קבוע, ובד בבד יגביר את הלחץ על יהודה ושומרון, שתמצא את עצמה חייבת לקלוט חוסר איזונים שאין לה יכולת להתמודד עמם.

בסופו של דבר, משבר הכלכלה של עזה הוא לא רק משבר הרס, אלא גם משבר של אינטגרציה פיננסית חסרה. ומשבר המזומן אינו גזירה משמיים, אלא תוצאה של חוסר ראיה פיננסית דחופה ומקיפה. כוח הבנקים, פיתוח אמצעי תשלום חלופיים, וחיבור עזה ליהודה ושומרון על מסלול פיננסי משותף, איננו בחירה טכנית, אלא תנאי בסיסי לכל הבראה כלכלית אמיתית והקיימת.