כאשר המוות הופך לאשליה של אומץ: קריאה בהיגיון הכוח והחולשה

בעולם הנשלט על ידי איזוני כוח ולא על ידי כוונות, מודעות המיקום והאפשרויות הופכת לשאלת הישרדות, ולא לתענוג של מחשבה. הדבר הגרוע ביותר שיכולות ליפול לתוכו אומות ואנשים הוא הבלבול בין אומץ להיסחפות, ובין הקרבה מושכלת למוות חסר תועלת. אומץ שאינו מתבסס על קריאה מדויקת של המציאות אינו מניב ניצחון, אלא מוסיף מספר חדש לרשימת ההפסדים שאינה משנה דבר באיזון הכוחות הבינלאומיים.

בחשבונות הגדולים של הכוחות הגדולים, הקרבנות לא נמדדים במאזן המוסר, אלא במאזן התועלת. הפרט שנכנס למאבק תוך שהוא רואה את עצמו כגיבור אינו מבין כי מותו עלול להיות רק פרט קטן בהסכם גדול יותר, או קלף לחץ זמני על שולחן משא ומתן שבו הוא אינו יושב. ההיסטוריה המודרנית מלאה בדוגמאות של עמים שהודחו לעימות, בעוד מנהיגיהם ופוליטיקיהם ניהלו משא ומתן ממקומות בטוחים, רחוק מהחזיתות.

הפרדוקס הקשה הוא שלרוב זה שאולך את המחיר של הסכסוך הוא זה שמקבל את פירותיו. המנהיגים יוצאים בנאומי ניצחון, הפוליטיקאים קוטפים הישגים סמליים או סמכותיים, בעוד שהחברה נותרת מעוגנת בפסדים אנושיים וכלכליים, ובדורות מעוותים נפשיתוידע. במשוואה הזו, האדם הופך ממטרה לכלי, ומערך לערך.

כאן, השיחה על הכוח המכה הופכת לשיחה מותנית. בעלות הכוח במערכת הבינלאומית אינה החלטה אישית לחלוטין, אלא תוצאה של איזונים בינלאומיים מסובכים. ארצות הברית, רוסיה וסין אינן מאפשרות קיום כוח משפיע אלא כשזה מצטלבות עם האינטרסים שלהן או אינו מאיים על המבנה הקיים. ומה שאחר, נותר הקרב לשאוב את הצדדים או להתנהל בתוך גבולות שאינן שוברות את התקרה שנקבעה מראש.
במסגרת זו, נראה שהשלום - בניגוד למה שמקודם - הוא לא רק אפשרות אסטרטגית בלתי מוסרית.

השלום איננו כניעה, אלא ניהול חכם של זמן. זהו המקום שבו ניתן לבנות את האדם מחדש, לשקם את התודעה, ולהשקיע בחינוך, בידע, בכלכלה, ובטכנולוגיה. הכוח האמיתי לא נבנה רק בזירות הקרב, אלא באוניברסיטאות, במעבדות, במפעלים, ובמרכזי חשיבה.

המדינות שהבינו את המשוואה הזו לא וויתרו על זכויותיהן, אלא דחו את העימות עד שהשיגו את הכלים שלו. לעומת זאת, המדינות שהמהרו למאבק ללא תשתית יציבה, שילמו מחירים גבוהים, ולא קיבלו אלא עוד תלות וחולשה.

המסקנה היא שהגבורת האמיתית היום אינה במוות, אלא בהישרדות מושכלת. אינה בהרמת סיסמאות, אלא בהבנה של העולם כפי שהוא, ולא כפי שאנחנו רוצים שהוא יהיה. ובעידן שבו מלחמות מנוהלות מרחוק, והקרבות מוחלטים במרכזי ההחלטות לפני השטח, בניית האדם היא הקרב החשוב ביותר… וכל מה שמעבר לכך הוא פרטים.