המשותפת: עמוק יותר מבעלות ברית בחירות

לא היה פירוק הרשימה המשותפת סתם קריסת ברית בחירות, אלא פירוק של רעיון רחב יותר... רעיון הפעולה הערבית המשותפת ככל שניתן מאחדות השורות. ופירוק זה התבטא לרעה במורל של קהלים רחבים מהציבור, ובאופן התגובה שלהם לאירועים השייכים לחיים היומיים שלהם, ובמיוחד לסוגיות ההריסות המתמשכות והגברת עבירות האלימות.

כאשר התאגדו המפלגות הערביות במסגרת הרשימה המשותפת בשנת 2015, עלתה אחוז ההצבעה וחוזק הנוכחות הפרלמנטרית. אך מה שחשוב יותר מהמספרים היה התחושה הכללית כי קולו של האזרח הערבי אינו חסר ערך, וכי חילוקי הדעות הפוליטיים יכולים להתנהל ולהוכנס בצד כאשר יש כיוון ברור וגורם משותף שמקדים על החשבונות הקבוצתיים.

לא הייתה המשותפת פרויקט אידיאלי, אך היא הוכיחה אמת בסיסית: כאשר אנחנו מתארגנים, אנחנו נהיים יותר בטוחים בעצמנו ובכוחנו. בצל המשותפת פחתו המריבות הפוליטיות, ונעלמו כמעט לחלוטין מקרים של הדחת אמון הדדי, והפחיתו את המתיחות בין הק cadres בעונות הבחירות שהן בדרך כלל הופכות למאבק ולהתקפות הדדיות כדי לזכות בקולות.

פירוק המשותפת החזיר את האכזבה למרכז הבמה, וחיזק תחושה כללית של חוסר פרויקט, חסימתה של האופציה, וחוסר תקווה ביכולת לשינוי והשפעה. המפלגות לא נתקלו בבעיה לראות את הגורם המשותף, אלא נתקלו בקשיים בפרטי סדר הרשימה וחלוקת המיקומים. והתוצאה הייתה ירידה באחוזי ההצבעה, ירידה בהשפעה, אך הדבר המסוכן יותר הוא התרחבות הפער בין הרחוב להנהגה, פער המוחשי והברור בשנים האחרונות.
קל להאשים את הציבור בהימנעות ובחוסר אכפתיות, כמו שקל להטיל את מלוא האחריות על המפלגות ולצמצם את חילוקי הדעות בחשבונות המושבים והתקציבים.

אלא שהאמת מורכבת יותר מזה. מה שאנחנו חווים הוא משבר אמון הדדי: ציבור רואה מפלגות עסוקות בעצמן, ומפלגות רואות ציבור מהסס, מתרחק ומשתף לא פעיל שממתין להצלה מאחרים. ובסחרור הזה, נשארות האנרגיות ללא מניע, והכוח הפוליטי מתאדה.

נוכחות המשותפת לא סיימה את חילוקי הדעות האידיאולוגיים, אך הצליחה לנהל את חילוקי הדעות האלה במסגרת כוללת. אך לאחר פירוקה, חזרו חילוקי הדעות ללא גבולות, ללא ניהול, וללא כיוון משותף.

כל זאת קורה בצל אחת מהממשלות הישראליות הגזעניות והקיצוניות ביותר: חוקים מדירים, הסתה גלויה, דחיקה שיטתית של כל מה שקשור לערביות, לגיטימציה וצידוק לעבירות (תרבות הערבים), והגנה על העבריינים ושימת עין עליהם, והלחץ המתרקם על המרחב הפוליטי הערבי וחופש הביטוי (מעצרים על לייק).

בהקשר זה, הפיצול במפלגות הופך לבעיית יוקרה מסוכנת שהציבור לא יכול לקבל תחת שום תרוץ.

מה שנדרש אינו חידוש הרשימה המשותפת כפי שהייתה בעבר, ולא הברקת הניסיון, אלא הבנה של מהות הארגון, שמשמעה היא ארגון כוח ההמונים והשקעתו עם כיוון ברור ודיבור כנה, שלא מבטיח מה שאינו יכול להשיג, ולא מתחבא מאחורי סיסמאות משתפנות.

ומנגד, מוטלת על הציבור גם אחריות בסיסית. להפסיק לחכות למושיע מבית הכנסת, להפעיל לחץ ציבורי, להחיל חשבון, ולהשתתף באופן פעיל. הפוליטיקה לא נבנית רק מלמעלה, אלא מהבסיס. וכמובן שנדוניות עממיות שיצאו מהשטח, -כמו בסחנין לאחרונה- הוכיחו שחס מאבק מהבסיס יכול להשפיע יותר מהחלטות מלמעלה שאינן משמעותיות אלא עבור המפלגות.

אנחנו כוח המונים עצום, אך מפוזר. ודילמה זו לא תיפתר מבלי לחץ הציבור עצמו, שהוכיח שוב ושוב שהוא מסוגל להעניש את מי שמעכב את האחדות. ובמקביל, חשוב שיהיה ברור כי כל מסגרת מאוחדת שתוקם מחדש, אינה שק תל ארוך לפתרון כל הבעיות. הכנסת אינה זירה מקבלת לייצוג הערבי, וקיים סיכוי שהנציגים הערבים, באיזו שהיא מספרם, ימצאו את עצמם מבודדים בפני הדחה גזעית מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד.

עם זאת, מסגרת האיחוד הברורה ביותר שהוכיחה כי האחדות שלנו מסוגלת להפוך כעס לפעולה, וכי להכווין את הכוח החבוי ברחוב לטובת האנשים עצמם, במיוחד בקרב ארוך ומורכב נגד הפשיעה והאלימות, והיא מאבק שאין לקוות שיזכה לתמיכה ממשלתית אמיתית, אלא אולי י נתב למאמצי עכבה והכשלת.

הרשימה המשותפת במחשבתה ולא בצורתה, מספקת בסיס ציבורי מאוחד, מפחיתה את שפת הספק, ההדחה וההדחות, ופותחת אופק לארגון קבוצתי יותר בשלים. זה אינו געגוע לעבר, אלא צורך פוליטי ומוסרי במציאות מסוכנת מאוד, מקומית ולא ניתן להפריד או לבודד ממה שמתרחש בכל השטח הפלסטיני בכלל, אלא גם ממה שמתרחש באזור ובעולם.