מעבר רפיח: הבנות אמריקאיות שקריות ותנאים ישראליים לשימור המצור והרעבת עזה

יהיה ברור כי האיומים הישראלים על עזה לא יפסקו בזכות כל "הסכם להפסקת אש". השמדת עם הפכה למציאות היומיומית, והכיבוש המתנחלי הקולוניאלי רואה בהמשכיות הסבל והמצור את המצב החדש-ישן. יש לראות את המציאות הזו ולהתמודד איתה כתוצאה של מדיניות מתוכננת, כי אנו בפני חברה של מבצעי השמדת עם, ולא סתם יריב פוליטי חולף.

מעבר רפיח לא רק שאינו עוד נקודת מעבר גבול, אלא הפך מראה מבישה לטבע השותפות הפוליטית בין ישראל ואמריקה בניהול המלחמה על עזה, לא רק במובנה הצבאי, אלא במהות האנושית, הפוליטית והכלכלית שלה. הנושא כבר לא מתייחס להליכים טכניים או להסדרים ביטחוניים, אלא למדיניות המושתתת על ייצור הבטחות והשבתתן, ושיווק "ההבנות", בעוד שהמצור מנוהל בפועל כאמצעי ענישה קולקטיבית.

לפי מה שחשפה רצועת צה"ל, ישראל ואמריקה הגיעו בשבוע שעבר להסכם ראשוני אשר יתחייב על פתיחת מעבר רפיח בשני הכיוונים. אלא שההבנה הזו, כמו אחרות מההבנות הקודמות, לא יצאה מהקשר ההצהרתי, שכן ישראל מיהרה להטביע אותה בשלל תנאים ומגבלות, ועילות "ביטחוניות" מתחדשות, בעוד שהיא מתכוננת לקיים ישיבת הקבינט "לגירסת גורל" המעבר. זה משקף את המנטליות של הכיבוש שרואה במעברים אמצעים לשליטה ולסחיטה, לא עורקי חיים לפלסטינים בעזה.

המראה הזה אינו ניתן להפרדה מהתפקיד האמריקאי, שלא היה מתווך או ערבה, אלא שותף פוליטי מלא. אמריקה מתקיימת על ייצור הבנות רחבות שנעשה בהן שימוש מאוחר יותר כדי להלבין את תדמית הכיבוש מול הקהל הבינלאומי, ללא כל מנגנוני אכיפה או לחץ ממשי. כך ההבנות האמריקאיות מתהפכות לכיסוי פוליטי להשבתה ישראלית מכוונת, בעוד שהמהות נשארת אחת: להשאיר את עזה תחת מצור, ולנהל את האסון במקום לסיימו.

הרע מכל הוא שהשיתוף פעולה מתמשך לשלב שלאחר המלחמה, שם מקודמת תחילת "השלב השני", והשקת הבטחות לשיקום, ושרטוט מפות חדשות לעזה תחת סיסמאות אנושיות ופיתוחיות. אלא שהבטחות אלו נוגעות לחלוטין לזכויות אנשים, ולזכותם על האדמה ובתכנון עריהם ועתידם.

מה שמקודם כמיזם שיקום מתגלה בהדרגה כתכנית פוליטית-כלכלית, בה נגזלות בעלויות האדמה תחת עילות "תכנון", "ביטחון", ו"תכנון מודרני", ובנייה מחדש לפי עדיפויות השקעה שמשרתות את האינטרסים הכלכליים האמריקאיים ושותפיהם, ולא את צרכי תושבי עזה המופללים. כך השמדה והרס מתהפכות להזדמנות כלכלית, והמצור מתמשך על פי תכניות לסידור המקום והאדם, באחת מהצורות המסוכנות ביותר של קולוניאליזם המודרני.

בהתחשב במדיניות המשותפת הזו, מתפוצץ האסון ההומניטרי בתוך עיר עזה, שם העיר סובלת מהמשבר החמור במים תוך כדי הפסקת המים ליום השמיני ברציפות. לפי העיריה של עזה, יותר מ-85% משטחי העיר לא מגיעים אליהם מים, מה שמעמיד מאות אלפי אזרחים מול סכנה בריאותית מיידית, ומדגיש שקטיעת השירותים הבסיסיים אינה תוצאה צדדית למלחמה, אלא חלק מאסטרטגיה ממוגנת.

במקביל למציאות הקטסטרופלית הזו, מתרבים ההצהרות שפורסות ד"ר עלי שעת, ראש הוועדה הלאומית לניהול עזה, על הכנסת קראווניות מגורים, פתיחת המעברים, ושיפור המצב ההומניטרי. למרות מה שהצהרות אלו נושאות עמן צדדים מרגיעים, הן נתקעות בקיר המגבלות הישראליות הנתמכות על ידי אמריקה, והיעדר כל ערבויות ביצוע אמיתיות. כך ההבטחות הופכות לכלים לקניית זמן וסחיטת הכעס, בעוד שתושבי עזה נעזבים להתמודד עם צמא ורעב ונפילת השירותים הבסיסיים.

בסופו של דבר, מה שמתרחש במעבר רפיח אינו כישלון בתיאום, אלא הצלחה למדיניות משותפת שתוך כדי לשמור את עזה במצב חנק מתמיד. ישראל קובעת את התנאים, ואמריקה מספקת את הכיסוי, והקהילה הבינלאומית מסתפקת בניטור. ואילו המחיר, משולם בלעדית על ידי הפלסטינים: מצור, רעב, גזילת קרקע, ושיקום מותנה הנכתב מחוץ לרצונם וזכויותיהם.

מעבר רפיח היום אינו סגור רק על ידי שערים, אלא סגור על ידי הרצון הפוליטי הבינלאומי. פתיחתו האמיתית מתחילה בהפסקת השותפות של הכיבוש והכיסוי האמריקאי, ובהחזרת הזכויות לתושבי עזה, לפני שהאנושות תתבטא רק כסיסמה שמתפרסמת בכלי התקשורת.