המשבר בטיפול במשבר

במקרה הפלסטיני, הבעיה לא נראית בווליום של המשברים אלא בדרכי ההתמודדות שלנו עימם, לא בטיפול בהם. המשבר כאן לא נחשב עוד לאירוע חירום שיש להתרגש ממנו, אלא הפך למצב קבוע, מנוהל בשגרה, מתקבל מבלי הפתעה, ומועבר מיום ליום כאילו הזמן יפתור אותו או לפחות ירגיל אותנו אליו. כך, המשברים הפכו מסטיות למערכת, ומחול למרכיב חיים.

הפלסטיני חי מוקף בסדרה בלתי נגמרת של משברים ציבוריים: משבר תנועה שמלווה אותו לעבודה, משבר חשמל שרודף אחריו הביתה, משבר מים שמביך את פרטי יומו, משבר חינוך שזורע דאגה לעתיד ילדיו, משבר בריאות שמעמיד אותו בפני המתנה ארוכה, ומשבר שירותים ציבוריים שמבחן את סבלנותו בכל עסקה.

המשברים האלה מוכרים, שמורים וצפויים, ובכל זאת הם מנוהלים תמיד כאילו הם הפתעות לא צפויות. עד שהמילה "משבר" הפכה לחלק מהשפה הרגילה של האזרח. משבר מחסומים, משבר חשמל, משבר תשתיות, משבר מעברים, משבר שכר, משבר דיור, ולעתים משבר אמון. כמעט ולא עובר זמן מבלי שצץ משבר חדש או שחוזר משבר ישן בלבוש שונה, מה שיוצר תחושה כללית שאנחנו עוברים ממבוי סתום אחד לאחר מבלי לקחת נשימה.

העוקץ הוא שההגדרה של המשבר ברורה ופשוטה: זו בעיה לא צפויה שעשויה להפוך לקטסטרופה אם לא מטפלים בה במהירות. אבל בניסיון הפלסטיני, המשברים צפוים עד כדי שעמום, ובכל זאת אנחנו מתעקשים לנהל אותם במנטליות של חירום. אנחנו יודעים שהקיץ יגיע, ואנחנו מתפלאים על משבר המים. אנחנו יודעים שהערים מתפשטות, ומופתעים ממשבר התנועה. אנחנו יודעים שהתשתיות עייפות, ומופתעים מהתקלה. אם כן, הבעיה לא נעוצה בהיעדר ידע, אלא בהיעדר החלטה לטיפול יסודי.

בניהול המשברים, ישנה שלב ראשון שנקרא "לפני המשבר", שבו מתבצע תכנון, מניעה, בניית תסריטים והתכוננות. השלב הזה במציאות הפלסטינית בדרך כלל נשאר על הנייר בדוחות או כפריט תאורטי בתוכניות. אנחנו דוחים אותו בחסות החריגות הפוליטיות, או מצוקת המשאבים, או הלחץ של המציאות, ואז אנחנו משלמים על ההשהיה הזו מחיר מוגדל כשיתממש הרגע.

כשהמשבר מתממש, אנחנו נכנסים מהר לשלב השני: התמודדות ומענה. כאן אנו פועלים ביעילות בולטת במפגשי ישיבות, הקמת ועדות, י issuing ר הוראות והשקת הצהרות. המצב נחות, הכעס הציבורי מרוכך, והדברים חוזרים למינימום "המקובל". אבל המינימום הזה הופך עם הזמן לתקרה קבועה, והתגובה המהירה הופכת להיות תחליף לפתרון בר קיימא.

בשלב השלישי, שלב האיזון, ההערכה ולמידה, זו החוליה החסרה ברוב המשברים הפלסטיניים. לעיתים רחוקות השאלה המהותית נשאלת: מה קרה? ולמה? וכיצד נימנע מחזרתו? המשבר נסגר בצורה מנהלתית ברגע שהוא נעלם מהכותרות, ולא ברגע שהוא נפתר. אין תיעוד רציני, אין שקיפות במעקב, ואין עדכון אמיתי של התוכניות. כך, המשבר עצמו חוזר מאוחר יותר, אבל לאחר שהוא כבר צבר ניסיון נוסף בלבוש את כולם.

הצחוק המר הוא שהצטברות המשברים לא הביאה לצבירת ניסיון. להיפך, היא הביאה לסוג של קהות חושים כללית, שבה משבר מענה בנשיפה ולא בכעס, ובבדיחה ולא בדרישה. האזרח התרגל לכך שהפתרון זמני, שההבטחה ניתנת להשהיה, שהחולשה תחזור בצורה אחרת. עם ההתרגלות הזו, ההנהלה מאבדת את המניע לשינוי, והמשבר מייצרת את עצמה כחלק מהנוף הטבעי.

בעמק, המשבר הפלסטיני כיום הוא לא רק משבר של משאבים או מדיניות, אלא משבר של عقل ניהולי. מדינה המעדיפה תגובה על פני פעולה, ומוצאת בניהול חירום רגיעה זמנית, ומתמודדת עם תכנון כעניין מופרז לא הכרחי. عقل, שמיומן במניעת הכעס יותר מאשר במניעת סיבותיו, ומצטיין בניהול התמונה יותר מאשר בניהול המציאות.

זה לא אומר לצמצם את קפיצת ההקשר הפוליטי או להכחיש את השלכות הכיבוש, אלא אומר שהפיכתו של מצב זה לתירוץ קבוע פוטר את ההנהלה מאחריותה. הכיבוש עשוי להטיל מגבלות, אבל הוא לא מטיל את התודעה, ולא כופה כיצד ננהל את מה שזמין нам.

העוקץ האבסורדי במצב הפלסטיני הוא שהמשבר לא טמון בהתרחשותו, אלא בדרך שבה אנחנו מתמודדים עם התרחשותו. המשבר אצלנו לא נפתר, אלא מנוהל, לא נסגר, אלא מועבר, לא נחלש, אלא טופל בכאב זמני עד שהוא יחזור חזק יותר ובטוח יותר בעצמו. אנחנו מיומנים בטיפול במשבר, לא בהחלמה; אנחנו מעניקים לו תרופה מהירה, ומקבלים תמונה תועדת, ואז עוזבים את החדר לפני ששואלים לגבי סיבת המחלה. כך הפתרונות שלנו הופכים לחלק מהבעיה, ו"טיפול במשבר" הופך למשבר קיים בפני עצמו, שבו אנו מתמודדים בכלים הכי קבועים, עם אותן תוצאות, ובאותה הפתעה… בכל פעם.

בסופו של דבר, הפלסטיני לא סובל רק ממספר רב של משברים, אלא ממשבר עמוק יותר: שהטיפול שלו במשבר הפך לחלק מהבעיה. אם לא נשבור את המעגל הזה, ונעבור מניהול המשבר לניהול שלפניו ואחריו, המשברים ימשיכו להתברר, והשאלה תישאר ממתינה: מתי נטפל במשבר… במקום שהנשימה הקודמת שלנו תהפוך למיומנות לחיות איתה?